רשומות

ביבי הוא אובמה

תמונה
גנבו להם את המדינה. הם, שהגיעו אליה ראשונים באוניות, נלחמו על חירותה, הפריחו את שממותיה, מתעוררים למדינה שמתנכרת לערכים הטובים והישנים שעליהם נבנתה. ואילו אלו שהיו הנספחים לחלום, אלו שביקשו להיות אך ניצבים בסרט, מרימים את ראשם ודורשים את זכויותיהם. ובמדינה רפובליקנית זה לא עניין של מה בכך לדרוש את זכויותיך הלא טבעיות. אמריקה הלבנה סטטיסטית, לא היה להם סיכוי. כלומר – אולי עוד היה לו סיכוי מסויים, ואפשר שלאלו שיבואו אחריו עוד יהיה מספר שנים של חסד, אבל בטווח הארוך זה כבר לא משנה, אמריקה משנה את פניה, העולם משנה את פניו. אמריקה הפרוטסטנטית, הגברית, הלבנה, הופכת למיעוט בארץ החלומות וההזמנויות. מולה מרימים את ראשם כל הנכדאים – נשים, שחורים, היספאנים, ואחרים ודורשים את האמריקה שלהם. ואובמה, למרות הכל, על חורבותיך למה לכתוב על פוסט על המובן מאיליו? כי תהליך זהה לגמרי מתרחש אצלינו בבית. ישראל הלבנה משנה את פניה. מי שעצבו עשרות שנים דמותה של ישראל בדמותם, מתחילים להבין כי הם נידונו להיות כעוד אחד מהמיעוטים בארץ הקודש. דוגמא מאלפת לכך נמצאת בראיון לארי שביט, של מירון בנבנשית

קריאה עכשווית במגילת רות

תמונה
בטור הבא אני מבקש לקרוא קריאה ברוח הזמן במגילת רות. מצד אחד, ברוב הדברים שאכתוב אין שום חידוש. מצד שני, העיסוק הנרחב בסוגיות של עוני, יוקר מחיה וירידה מהארץ כל כך נוכחות, והחיבור ביניהם לבין הימים שבין פסח לעצרת, גרמו לי להבין שבתשתית של השיחה הכלכלית חברתית בארץ הזו שכחנו כמה דברים מאוד פשוטים, המייצרים קו מקווקו שמחבר בין המסורת היהודית לבין היסודות של הקיום שלנו כאן. הרסיסים של אותו הקו, הם שדחפו אותי לכתוב. עזב לו יהודה את ארץ ישראל  לפתור את החידה ברח להיגאל  עזב הכל הרחק הלך והתרחק והמחק  עוזב לו יהודי את ארץ האבות  לא נוח לו יותר, רוצה להבנות  שואף להתקדם, לבנות, להתפטם, להיסתם  עצור!  תתחיל לבכות לא יודע מה הטעם לחכות  הרי יבוא היום והאמת תבוא לדפוק על החלון  עצור תתחיל לחתור לדעת מי בכלל נותן לך לגדול  חזור עזוב הכל זה לא שלך שם בשביל מה לך לסבול  הלכת לחפש במקומות זרים  רצית לרחף מעבר להרים  אמת לא משתנה שנה אחר שנה אחר שנה   התיאור הזה של אבי בניון, קושר באופן חד את סיטואציית העזיבה של אלימלך, במצב החברתי כלכלי הקשה של שפוט השופטים, לישראל של היום. ישראל של היום

לפיד - העסקן החילוני הראשון

איפה תלך? חמותי שהיא אחות במחלקת יולדות בשערי צדק, תיארה בפני כי נשים חרדיות לא מעטות מרררות בבכי אחרי לידת בת -  "איך נביא את הנדוניה". הנדוניה, כפי שנהוג היום ברוב החוגים החרדיים, הינה התחייבות ומימון של הורי הכלה לדירה עבור הזוג הצעיר. בנדוניה לא נדון היום, אלא בהשפעתה על שוק הדיור. יחד עם גורמים נוספים הייחודיים לחברה החרדית, הנדוניה גורמת לכך שהחברה החרדית למרות ענייה המחפיר, נמצאת במצב טוב יותר ממעמד הביניים החילוני ביחס לאותה סוגיה. עם זאת, יש דמיון עמוק מאוד בין החרדים לבין האשכנזים החילונים ממעמד הביניים: לשתי האוכלוסיות האלו ישנם גבולות גזרה ברורים מאוד ביחס לשאלה איפה יגורו.   החרדים יגורו או במאה שערים, או בבני ברק, או בקרית ספר, צפת, ערד, בית שמש, חריש, אשדוד, ביתר עילית, ודומיהן. החילוני האשכנזי יגור במרכז-צפון תל אביב, גבעתיים רמת גן, ערי וישובי השרון, שכונות ספציפיות בירושלים ושכונות חדשות בערי המרכז כגון אם המושבות  ובערי השפלה כגון גדרה/ יבנה  ודומיהן. עבור שני המגזרים, ערי הפיתוח, מלבד שכונות ספציפיות, אינן אופציה.  בנושא ה'סגרגציה' יש הרבה מה

כשהאסטרטגיה הפלסטינית פוגשת את הטקטיקה הישראלית

תמונה
הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו דוד הנחלאווי הכה את הרשת ברבבותיו. כמות הלייקים עומדים כעת על למעלה מ -110000. הויראליות של ההזדהות מיוחסת בעיקר לפרדוקס הכח שחיילי צהל בשטחים חווים: הצורך לשלוט באחר בלי כח ואלימות. הצבא מתנער באופן מתמשך מהדימוי הכוחני, דבר שמחלחל לפקודות סבוכות ומתבטא גם באי גיבוי לוחמים וקצינים בבתי משפט כבפרשת אדם מלול. הצורך להשתמש בכח בלי גיבוי מוליד תנועת נגד.  הדברים עומדים בתשתית של העולם הליברלי, שעל אף שנראה שאנו מתרחקים ממנו, טרם יצרנו מנגנונים חלופיים ומאוזנים להתמודדות, וכפי שהיטיב לבטא זאת  עוז בלומן במוסף שבת לפני כשבועיים:  את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון. כל זה נכון ואף מתבקש. אך עם זאת, נראה לי שההזדהות עם דוד היא המענה של '

רשמים מניו יורק

תמונה
הקדמה: אנתרופולוגיה של עיר כאנתרופולוגיה של בית האם אפשר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם מותר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם העיר איננה גדולה מידי כדי לחקור אותה כאנתרופולוג? בבסיס האנתרופולוגיה מצויה הנחת מוצא שניתן לחוות חוויה מסויימת באופן הוליסטי ובלתי אמצעי עד כמה שניתן, ומתוך החוויה להבין תובנות רחבות יותר על האדם בכללותו. מתוך הנחה זו יצאו אנתרופולוגים לחקור שבטים נידחים, ובילו עימם עונות רבות עד שחשו כי כבר מלאו די והותר יומני שדה. או אז שבו למקומם וכתבו את תובנותיהם על השבט הנחקר ועל האדם.  יש סיבות רבות לכך שאנתרופולוגים בחרו לחקור שבטים נידחים. אחת מהן קשורה במספרים - שבט נידח הוא כזה שניתן להכיר ולחזות במו עיניך בהתרחשויות רבות מתוך כלל ההתרחשויות החברתיות בעת נתונה. מספר השותפים הקטן באופן יחסי, הופך את היחידה השבטית ליחידה חברתית לא מדומיינת ושלמה. בחברות הלא שבטיות לעומת זאת, הכלל גדול כל כך שהינו בלתי ניתן להכלה ברמה הקוגניטיבית. לכן, אלו מכונות לעתים "קהילות מדומיינות", במובן שהדמיון המשותף הוא המחבר אותן ולא ההכרות בין כל הפרטים. בשל היומרה שהיתה לאנתר