לא ניתן להבליג

הקדמה: אנתרופולוגיה של עיר כאנתרופולוגיה של בית האם אפשר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם מותר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם העיר איננה גדולה מידי כדי לחקור אותה כאנתרופולוג? בבסיס האנתרופולוגיה מצויה הנחת מוצא שניתן לחוות חוויה מסויימת באופן הוליסטי ובלתי אמצעי עד כמה שניתן, ומתוך החוויה להבין תובנות רחבות יותר על האדם בכללותו. מתוך הנחה זו יצאו אנתרופולוגים לחקור שבטים נידחים, ובילו עימם עונות רבות עד שחשו כי כבר מלאו די והותר יומני שדה. או אז שבו למקומם וכתבו את תובנותיהם על השבט הנחקר ועל האדם.  יש סיבות רבות לכך שאנתרופולוגים בחרו לחקור שבטים נידחים. אחת מהן קשורה במספרים - שבט נידח הוא כזה שניתן להכיר ולחזות במו עיניך בהתרחשויות רבות מתוך כלל ההתרחשויות החברתיות בעת נתונה. מספר השותפים הקטן באופן יחסי, הופך את היחידה השבטית ליחידה חברתית לא מדומיינת ושלמה. בחברות הלא שבטיות לעומת זאת, הכלל גדול כל כך שהינו בלתי ניתן להכלה ברמה הקוגניטיבית. לכן, אלו מכונות לעתים "קהילות מדומיינות", במובן שהדמיון המשותף הוא המחבר אותן ולא ההכרות בין כל הפרטים. בשל היומרה שהיתה לאנתר

כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו   מונטיין, 1533-1592 שינוי רדיקאלי עשר שנים לאחור, אי שם בראשית שנות האלפיים, עוד לא היתה לי כתובת מייל. היו לי אי אלו כתובות שפתחתי באווירת ההוללות האינטרנטית של שנות ה-90 אבל כפי שבאו לעולם הן שבו ונגוזו אי שם בתהומות הנשיה של האינטרנט. אפשר להגיד שכתובת הדוא"ל הראשונה שלי היתה בכלל הדואר הצבאי שלי, שגם אותו לא הייתי פותח הרבה (ותמיד הייתי איכשהו מקבל על הראש על משהו-שלא-ידעתי-שהייתי-צריך-לעשות). רק ב-2005 פתחתי את כתובת הדואר האזרחית הראשונה שלי. הייתי מבקר בה בדרך כלל פעם בשבוע כשהייתי מגיע הביתה מהצבא. גם כשחיכיתי להודעה ספיציפית הייתי צריך בדרך כלל לחכות כמה ימים עד שהגעתי לבית של מישהו. וכך יצא ש הצבא היה כמעט כל עולמי – קשר עם העולם שבחוץ היה רק דרך המסננת של הטלפון. ולמען הסר ספק – הייתי ג'ובניק וכל יום הייתי יוצא לדירה בתל אביב. השנה עשיתי לא מעט מילואים. אותם משרדים, אותם חיילים וקצינים, אותן מערכות מחשב. שום דבר כמעט לא השתנה בצבא. אבל החוויה השתנתה באופן רדיקא

מחאת האזרח הטורקי, מחאת האזרח הישראלי התמשכות גל ההתקוממויות בעולם המוסלמי והערבי והתפתחות השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות הציפו את ההבדל הגדול כל כך שבין שתי התופעות למרות הדמיון החיצוני הרב. כאשר אזרחים במצרים, בטוניס, באיראן ובטורקיה יוצאים לרחובות (ובואו נעזוב לרגע את סוריה) הם יוצאים כדי שהמדינה תניח להם לחיות את חייהם כרצונם. כאשר אזרחים בישראל יוצאים לרחוב הם עושים זאת כי המדינה לא דואגת להם מספיק. במידה רבה כל המחאות המקבילות מהעולם המערבי, מ- Wall street ועד יוון, מעלות את התביעה המוזרה הזו. היא מוזרה כי היא מאשימה את הממשל בבעיות עמוקות מאוד של החברה כולה, מבלי לספק מענה חברתי הולם מלמטה. השפעה הדדית עם מחאות המערב. מתוך:  wiki commons למעשה, אפשר לומר שבעוד שבעולם הערבי אזרחים מתקוממים, הרי שבמערבי האזרחים יוצאים להפגין. ההבדל שבין התקוממות לבין הפגנה נובע מהשאלה האם המדינה בכלל לגיטימית באופן שבו היא מתנהלת. הפגנה נוגעת לסוגיה, אפילו לסוגיה נרחבת, שהציבור רוצה להשמיע את קולו לגביה כדי להשפיע על מקבלי החלטות. התקוממות שואלת שאלות על מוסד קבלת ההחלטות עצמו. ה

פולמוס השטרות שמתרגש עלינו הותיר אותי מדוכא עד מאוד, ואין בידינו לא ממצהלות הפייסבוק ולא משלוות הרשעים. הדיכאון העמוק נוגע בכך ששוב נגלה עומק הפער בין המציאות המדומיינת ובין הדיכוי התרבותי הממשי בישראל. לעתים, כאשר שוהים מספיק זמן בשיח הביקורתי מגיעים לתחושה כאילו כולם כבר מבינים על מה מדובר. כאילו כמעט כולם כבר שותפים. ולא היא. רוב רובם של האנשים שממשיכים להכתיב לנו את צו הפרהסיה והתרבות בכלל לא מבינים מה אירע כאן בשישים השנים האחרונות, ומה הפער שהם שרויים בו. הטענה הקשה מכולם היתה זו שאמרה שאין משורר מזרחי בסדר הגודל של המשוררים שצוינו. אגב, גם אין משורר דתי, או משורר ערבי. כבר היו שאמרו קודם כי לא יכול להיות אמן כזה . לדאבוני, או אולי לשמחתי יש סיבה אחרת שאין כאלו, ובייחוד בתחום השירה. בדברים שלהלן אעסוק בסיבות בשלן לא יכול לקום אלתרמן מזרחי. ריה"ל לא יגאלנו היו כבר שקמו ואמרו – בואו ונשים את תמונתו של ר' יהודה הלוי. יש באמירה הזו כמה וכמה פאולים שצריך לחשוף כדי להתחיל להבין את עומק הפער. ראשית, אין לנו באמת תמונה של ריה"ל. זה נראה הצד השולי שבדברים, אך יש כאן ע