לא ניתן להבליג

כשחזרנו הביתה מהלוויתו של הרב פרומן, חשתי כאילו כל כוחותי אוזלים ואין לי כח לדַבר. חשבתי על כך שכל כך הרבה שעות מחיי הולכות לטמיון מתוך עייפות הגוף והנפש, והתנגנו בראשי מילות השיר "יום רודף יום" שכתב יענקלה רוטבליט לשירו של שמוליק קראוס: וכל המילים ריקות וכל המעשים תפלים והשמש הולך ובא והרוח בך לא קמה * שותפות שיגעון שני משוגעים הלכו מאיתנו בשבועיים שסביב פורים, בשבועיים שסביבות חג השיגעון והשיכרון היהודי. ממבט ראשון נראה כי אין דבר משותף לשניים הללו. זה האחד רצוף אהבה, והשני לא פעם אכול קנאה אלימות וכעס; זה האחד דבק באשתו ויהיו לבשר אחד, ואילו אשתו של השני נמלטה מפחד פרציו; זה האחד היה מצטער כל ימיו על אהבתו לה', והשני האמין רק בשטן , שלא לומר שמכר לו את נשמתו. האחד לא נתייאש בעולם כלל, והשני  לאורך השנים נתכנס ביאוש מן החיים. בריאותו של האחד נבעה משגעונו, ואילו מחלתו של האחר היתה שגעונו הוא. ובכל זאת יש שיתוף בשיגעון. מודעה לקראת שיעור ב דף הפייסבוק  של הרב פרומן ז"ל המילה שיגעון היא מילה נגועה, לא מדוברת. השפה המדעית הצילה אות