האינטלקטואל האוניברסאלי בארץ הקודש: לייבוביץ' כבבואת השמאל הישראלי

במהלך חג הפסח חגגנו על ה-VOD של ההורים של אשתי וראינו את הסדרה על פרופ' ליבוביץ' בערוץ 8. זו לא היתה הפעם הראשונה שפגשתי את הגותו של ליבוביץ', וגם לא היה זה המפגש הראשון עם הביטויים הויזואליים שלה. ובכל זאת, לראות את שלושת הפרקים הללו אחד לאחר השני היתה חוויה ויזואלית אינטנסיבית עם אותו האיש, ששכר תובנותיה בידה. ולמען הסר ספק – לא ליבוביץ' האיש מצוי בראש מעייני, אלא התופעה החברתית ששמה ישעיהו ליבוביץ', או 'ליבוביץ' האגדה'. נראה שלכך, הסדרה היתה דווקא פתח ראוי.

צורת הסדרה כצורת האיש

כמעט  עשרים שנה חלפו מאז פטירתו של לייבוביץ'. נראה כי זהו פרק זמן ארוך מספיק בכדי להציע מבט חדש, שלם וביקורתי יותר כאחד על דמותו המיתולוגית של לייבוביץ'. בכמה מובנים, נראה שזה גם מה שביקשה הסדרה לעשות. הם ראיינו מתנגדים מבית (מתוך העולם הדתי) ומבית (בשמאל), כמו גם מעריצים לרוב. ואף על פי כן המיתוס לא הועם. ואף על פי כן, לא שמענו דבר חדש אודותיו ואודות תורתו.

שתי ביקורות מקומיות אך חשובות נשמעו מבין השיטין מקרב חבר מעריכיו. האחת, נגעה לכך שהראיה המוסרית שלו את הסכסוך לא ראתה מעולם את הערבים. התזה המוסרית-מדינית של ליבוביץ' נגעה רק לעמדה המוסרית הנקיה של העם היושב בציון – ליבוביץ' ביקש להיות נקי בפני אדם. בכך, ליבוביץ' במידה רבה עקבי עם המקורות הקאנטיאניים של עמדתו המוסרית. המגדיר של הצו הקטגורי הוא הסובייקט ולא האדם האחר, המקבל וגם לא יחסי הגומלין בניהם. התבטאות יחידה המובאת בסדרה אודות הערבים נוגעת דווקא לחשש של ליבוביץ' מפני אפשרות של מדינה אחת בין הירדן לים והביעה טון שבעיני היה גזעני.

הביקורת השנייה נשמעה מפיו של דדי צוקר, ונגעה בכך שליבוביץ' השמיע את ביקורתו מבלי שהיתה לו כל אחריות, ומבלי שנדרש מעולם להכריע ברמה המעשית בשאלות הנהגה. זו אמנם ביקורת קלאסית כלפי עמדת האינטלקטואל, אך דומה שבמקרה הנדון היא נכונה כפליים. לא מדובר כאן רק בכורח החיים, אלא בעיקרי עמדתו של ליבוביץ' הנוגעת להפרדת כלל הרשויות (הדת מן המדינה, המדע/אינטלקט מן המדינה, אלהים מן העולם, האדם מן האדמה ועוד). ליבוביץ' האמין כי דווקא העמדה המנותקת מן הפרקטיקה היא המאפשרת לבקר את הפרקטיקנים. יש אולי שמץ אמת בעמדה זו, אך השאלה היא מה פערי הידע וההבנה שהיא יוצרת אצל המתבונן.

בין תת פרק לפרק בסדרה חצצה אנימציה שהיוותה את הכותרת של אותו תת פרק (בטח בשפה הקולנועית יש לכך שם מדויק יותר). בכל כותרת כזו, קווים שנראו רנדומליים לכאורה, יצרו כותרת כתובה – "עקדה", "נבואה", "דת ומדינה" וכיוצא באלו. הקווים גילו לנו את פרקי הגותו של ישעיהו, בקטע שהוא ספק וינטאג' ספק העתקה משנות ערוץ 2 הנסיוני. השניות הארוכות (מאוד) של הקדימונים הללו הם תיאור לא רע של הסדרה כולה – כותרות פומפוזיות שמנסות להאיר באור פומפוזי את האיש נטול הרפלקציה שהיה ליבוביץ'. ליבוביץ' של הסדרה נוצר ונותר אינטקלטואל 'מפעים', משפיע, ובעל ראיה נבואית. מעט המבטים האחרים שהובאו סביבו תמכו ביצירת המהימנות של המבט הזה. מעבר לכך שלפחות שני שליש מן המרואיינים היו נכדיו, יוצרי הסדרה לא מצאו ולו הוגה אחד בישראל שמסוגל להביא ביקורת משמעותית יותר על ליבוביץ' ועל הגותו. אתן ליוצרי הסדרה את הקרדיט שהם ניסו ולא מצאו. אולי זו התופעה החברתית ששמה ליבוביץ'. מאחר ויוצרי הסדרה לא הצליחה לעשות כן, אבקש בקצרה, ומתוך היכרותי הדלה עם הגותו (שלא היתה כלל הגותו כפי שניווכח) לשאול כמה שאלות חשובות.

"לא אמרתי דבר מקורי מעולם"

אחד המרואיינים בסדרה סיפר שבשלב מסויים כולם היו עסוקים בשלוש השאלות שהעסיקו את לייבוביץ' – שאלת הדת והמדע, הדת והמדינה, והבעיה הפסיכופיזית (קרי – שאלת הנפש ויחסה עם גוף האדם החומרי). מה שמדהים בציטוט הכל כך מדויק הזה לגבי ליבוביץ', זה שהוא מסגיר לגמרי את מקורותיו של אותו האיש.

שלוש השאלות הללו, וכמעט עם אותם מענים, נשאלו שוב ושוב בתולדות הפילוסופיה, אך אוגדו מאתיים שנים קודם לכן על ידי עמנואל קאנט תחת מטאפיזיקה (פרוטסטנטית) אחת. ספריו המרכזיים של קאנט -  ביקורת התבונה הטהורה, כמו רב המכר שהמשיך את אותו קו - הקדמות : לכל מיטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע עוסקים ביחס שבין העולם והאדם, ומהווים את התשתית שעל גביה ידון ליבוביץ' בבעיה הפסיכופיזית. ספרו של קאנט הדת בגבולות התבונה לבדה עוסק בשאלת הדת והמדע, ומאמרו הנודע "מהי נאורות?" שואל ועונה על יחסי הדת והמדינה. המהלך המוסרי של ליבוביץ' שהתבטא בהתקוממות שלו נגד המאפיינים הכוחניים במדינת היהודים היא מימוש – עם כל הבעייתיות השלובה בה – של משנתו המוסרית של קאנט הגלומה בצו הקטגורי (מתוך הנחת יסוד למטפיזיקה של המדות).

מה שמדהים הוא שליבוביץ' עצמו מצוטט בסדרה כמי שאומר שמעולם לא אמר דבר מקורי, אך הדבר מובא יותר כתיאור של ענוותנותו מאשר כתיאור מהימן. לי דווקא נראה שהאדם הזה באמת לא אמר כל הרבה דברים מקוריים. אך כאשר לא מכירים את המקורות הכל נראה מקורי.

האינטלקטואל היחיד

מה שמדהים עוד יותר הוא שההגות הזו היתה מן המושמצות ביותר בתולדות החשיבה הפילוסופית במאה העשרים. דבר מכך לא נשמע בכתבה. במאה ה-20 הפילוסופיה הקנטיאנית הושמצה על האירופו-צנטריות שלה; על הפרוטסנטיות המחולנת אך הבלתי-מודעת-לכך שהינה; על הלוגיקה הבלתי-מודעת-לעצמה שמכוננת אותה; על הבעיות המוסריות שבה ועל חוסר הרלוונטיות של המשנה המוסרית הזו (למשל, כפי שהוכיחו מאות השנים שלאחריה באירופה); על אי ראיית האחר המושתתת בתוכה, ומעל הכל - על דלות ההשראה שהיא מספקת לחיים הממשיים ועל כך שהיא מצדיקה את העוולות הקיימים ולא מתמודדת איתם. דבר מכל אלו לא נשמע בסדרה, כי בהר הצופים עדיין לא חצו את הקו המפריד בין הפילוסופיה המסורתית לבין זו הביקורתית שראשיתה בפילוסופיית השוליים של המאה ה-19 ובמאה ה-20 היוותה את עיקר העיסוק הפילוסופי המשמעותי.

ליבוביץ' מתגלה בכך כבבואה אפורה של קאנט בירושלים, על מסלול קבוע למדי בין רחביה, גבעת רם והר הצופים. אך אם ספרי קאנט יושבים על המדף, מדוע אנו נדרשים לליבוביץ' החי, ומניין ההערצה הזו ששבה ומכה בנו גלים גלים גם 20 שנים אחרי לכתו? לדעתי משתלבים ב'ליבוביץ' האגדה' שני היבטים המזינים זה את זה – תדמית האינטלקטואל של ליבוביץ' ומיעוט ההבנה וההכרה של מקורותיו הפילוסופיים והתרבותיים.

תהא מונחת בקרן זווית

האינטלקטואל האוניברסלי בארץ הקודש

ליבוביץ' הוא אולי האינטלקטואל היחיד שהתהלך ב-Heilige Land. אינטלקטואל היונק מן המסורת של האינטלקטואליה האירופית של המאה ה-19, משתמש בהביטוס שלה, ומתכונן על גבי המיתוס שיצרה סביב עצמה. דמותו, היא דמות האינטלקטואל האוניברסלי. לאחרון הזכות לבקר את חולאי חברתו בכל עת, ובכל תחום. רוחב ידיעתו, יכולותיו הרטוריות, ולאו דווקא מקוריותו או הרלוונטיות שלו, הן תכונותיו העיקריות. מתוך כך, האינטלקטואל האוניברסאלי נבחן בעיקר בנחרצות אמירותיו, ובהיעדר המורכבות שבהן. האינטלקטואל, במובן זה, הוא דמות פופוליסטית תחת כיסוי. הוא מספק להמונים הצדקה מעצבנת.

ואכן, מה שמקומם בדמותו של ליבוביץ' היא הנחרצות שבה הוא לוקח עולם פילוסופי מאוד מצומצמם, ובשמו שולל את קיומן של כל אפשרויות ההוויה האחרות. הוא עושה זאת בתוככי היהדות כאשר הוא לוקח פן מסוים של הרמב"ם (בפרשנות קנטיאנית קיצונית) ומבטל בשמו את כל שאר היהדות; או כאשר הוא לוקח את ההיבט של קיום המצוות השרירותי (שקיים ביהדות) ומנתק אותו מכל ההיבטים האחרים בהלכה, באגדה ובשאר רבדי היהדות. באותו אופן, גם בתוך העולם הפילוסופי הוא נשען על תשתית דלה מאוד, ובשמה מבטל (ובאופן דמגוגי להחריד) כל אפשרות אחרת. אך דווקא הקיצוניות החד-מימדית הזו היא בכמה מובנים מה שרבים מממשיכי דרכו – בעיקר מקרב בני הציונות הדתית – גילו והפנימו מדמותו הבעייתית והמוערצת כל כך.

זו הנחרצות לדלות מתוך הערמה קש אחד, לבטל בשמו את כל ערמת החציר, ובאופן נחרץ ומשתלח לעשות דה-לגיטימציה לכל הוויית חיים אחרת. מתוך התהליך הזה, כל האחרים שהיו יכולים לסייע בהרחבת האוהל האינטלקטואלי, מודרים מתוכו כלא-לגיטימיים, והעולם נותר שומם. למעשה, רוב האינטלקטואליה הדתית (המרוכזת בירושלים, בשלושה קיבוצים ובהושעיה) ממשיכה בגאון את המסורת הזה, והסטודנטים והסטודנטיות ממשיכים להזיל ריר.

באחד מפרקי הסדרה נראה ליבוביץ', נוכח 'משבר פרס ישראל', כאשר הוא מבכה את העובדה כי רבין לא נהג בו כפי שנהג דה-גול בסארטר. ליבוביץ' מזהה עצמו עם האינטלקטואל המרכזי ביותר בתולדות צרפת במאה ה-20. הוא מבקש כי המושל – הפרקטיקן נטול האינטלקט – יבין את חשיבותו של האינטלקטואל למרות חילוקי העמדות שבניהם. רבין לא הבין. רבין כנראה לא קיבל את הדיכוטומיה המושרשת בבסיס ההבחנה הזו. אבל השיח הישראלי דווקא קיבל על עצמו את התבנית הזו וממשיך להעריץ את האיש לפי אותה תבנית.

האינטלקטואליה הפרובניציאלית

אך כמו שכבר אמרנו  - מן הדברים עולה גם הפרונבינציאליות של השיח האינטלקטואלי הישראלי, חוסר המקוריות שלו וחוסר ההבנה שבו. פרובינציאליות, הנוגעת לכך שכל הנוצץ נראה זהב. חוסר המקוריות מתבטא בשיח שכל כולו חיכוי (גס) למה שנעשה במערב, לצד חוסר הבנה ביחס למקורות החשיבה המערבית. מתוך כך, נוצר שיח א-פרוגרסיבי שתמיד פועל כדי להצדיק את עצמו. אין בו יכולת לבחון מחדש את יחסי-הכוח בחברה הישראלית ולהציגם באופן אחר, שונה. אין בו יכולת לחשוף דרכי חשיבה אחרות או הוויות חיים אחרות שיושיעו אותו מתוך עצמו. מתוך כך, כבר 40 שנה שכמעט ולא נוצר דבר חדש בשיח הזה.

במובן זה, ליבוביץ' הוא מראה פניה של האינטלקטואליה הישראלית כולה. כמעט ואין לה דבר משל עצמה. לא לאלו משמאל המאמצים את כל מה שטרנדי באקדמיות בעולם, ולא לאלו מימין שמוצאים מנוח לכף רגלם במשבצת הניאו-שמרנית. ומאחר והראשונים מרובים על האחרונים, ומאחר והפרויקט של האחרונים הוא בעיקר אפולוגטיקה למול הראשונים, הרי שזו בעיקר דמותו של השמאל: ניתוק מן העשיה ומחוכמת העשיה השלובה עמה, מאוהבות עצמית עד זרא, ואוטיזם קולקטיבי.

כל שחכמתו מרובה ממעשיו

בגידת האינטלקטואלים בהוויה

יִרְאַת הַחֵטְא, [...] עִנְיָנָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא וְדוֹאֵג תָּמִיד עַל מַעֲשָׂיו, פֶּן נִתְעָרֵב בָּם אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא

לפני מספר שנים נזדמנתי לכנס "בינלאומי" של מכון ון-ליר. היה זה כנס "בינלאומי" מאחר והוא נערך באנגלית ונכחו בו פנסיונרים של האוניברסיטה העברית, וכן פרופסורית אחת מהרוורד. המושב האחרון של הכנס עסק בשאלה – אה-לה ג'וליאן בנדה – האם האינטלקטואלים בגדו בדמוקרטיה הישראלית. אחד מן הדוברים, שהוא גם אחד מתלמידיו המובהקים של ליבוביץ' קם ואמר – לא בגדנו, נכשלנו. נראה שהתבנית שהאינטלקטואליה פועלת בה תוביל אותה באופן עקבי להכשל, והכשלון הוא אמת המידה, בעיניה, להצלחתה. הנבדלות שלה מהוויית החיים, היא שמאפשרת לה את הביקורת נטולת המורכבות על ההווה, והיא ממשיכה בכך לספק לה את סיבת קיומה. אינטלקטואל שיצליח בחייו לאו שמיה אינטלקטואל.

יראת החטא, כמו שהיא מנוסחת בציטוט המובא ממסילת ישרים, מוצגת כשלב ביניים בין יראת הרוממות (יראה בפני רוממותו הנוכחת של האל, ומאיליו כל המעשים נמשכים לטובה) לבין יראת העונש (שאינה חווה את האל אלא רק את מעשיו). המתח הוא בין יראה מתוך האגו של האדם, לבין יראה מתוך עמידה למול מציאות גדולה יותר. יראת החטא, הנמצאת בתווך, היא חתירה של האדם לשלמות מעשית בענייני הרוח, ללא יחס לשאלת השכר והעונש. לעשות הטוב כי הוא הטוב. במובן זה, יש צד ביראת החטא שקשורה עוד יותר באגו של האדם, כי היא איננה מבקשת רק מנוח ומרגוע (יראת העונש) אלא חותרת לתדמית אישית של שלמות. בעיני, הגישה של לייבוביץ' בענייני מוסר היא גישה של יראת החטא. לא המושא הוא הגורם הרלוונטי אלא האדם הנושא את הפעולה (או בדרך כלל – זה שנמנע ממנה). למעשה, זהו הביטוי המובהק של הצו הקטגורי של קאנט המגדיר את המוסר מתוך הסובייקט, וללא הידרשות לאדם מחוצה לו.

מה שקיבלה האינטלקטואליה הישראלית מלייבוביץ' זו בעיקר יראת החטא הזו. לייבוביץ' קורא לתלמידיו שלא להתגייס, גם כאשר ברור כי אי ההתגייסות לא תשנה במאומה את מעשי הצבא. מה אם כן מספקת ההשתמטות? היא פוטרת את המשתמטים מחיבוטי המוסר. וממש כך, גם ההדרה העצמית של האינטלקטואליה הזו מכל הוויה של שותפות בהנהגה המעשית, מאפשרת לה להיות נקיה ממעשי האומה מבלי לשנות את פניה. זאת, גם מבלי לוותר את על טובות ההנאה הגלומות בכך שהמערכות הללו עדיין משרתות אותם. האינטלקטואליה איננה מעוניינת במצב הערבים בארץ ישראל, או בסביבתה (מישהו שמע דבר מה שנאמר על מצב מליוני הפליטים בסוריה?) אך היא מעוניינת להיות שלמה בעיני המתבוננים ממערב. היא איננה מחפשת את המוסרי בשאלת הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, היא רוצה שלא לעשות במו ידיה (ויודעת שיעשו זאת אחרים). וכשיעשו זאת אחרים, היא תחלץ להראות את גודל מוסריותה, ולבסוף להודות – לא בגדנו, נכשלנו.