לא ניתן להבליג

כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו   מונטיין, 1533-1592 שינוי רדיקאלי עשר שנים לאחור, אי שם בראשית שנות האלפיים, עוד לא היתה לי כתובת מייל. היו לי אי אלו כתובות שפתחתי באווירת ההוללות האינטרנטית של שנות ה-90 אבל כפי שבאו לעולם הן שבו ונגוזו אי שם בתהומות הנשיה של האינטרנט. אפשר להגיד שכתובת הדוא"ל הראשונה שלי היתה בכלל הדואר הצבאי שלי, שגם אותו לא הייתי פותח הרבה (ותמיד הייתי איכשהו מקבל על הראש על משהו-שלא-ידעתי-שהייתי-צריך-לעשות). רק ב-2005 פתחתי את כתובת הדואר האזרחית הראשונה שלי. הייתי מבקר בה בדרך כלל פעם בשבוע כשהייתי מגיע הביתה מהצבא. גם כשחיכיתי להודעה ספיציפית הייתי צריך בדרך כלל לחכות כמה ימים עד שהגעתי לבית של מישהו. וכך יצא ש הצבא היה כמעט כל עולמי – קשר עם העולם שבחוץ היה רק דרך המסננת של הטלפון. ולמען הסר ספק – הייתי ג'ובניק וכל יום הייתי יוצא לדירה בתל אביב. השנה עשיתי לא מעט מילואים. אותם משרדים, אותם חיילים וקצינים, אותן מערכות מחשב. שום דבר כמעט לא השתנה בצבא. אבל החוויה השתנתה באופן רדיקא...

מחאת האזרח הטורקי, מחאת האזרח הישראלי התמשכות גל ההתקוממויות בעולם המוסלמי והערבי והתפתחות השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות הציפו את ההבדל הגדול כל כך שבין שתי התופעות למרות הדמיון החיצוני הרב. כאשר אזרחים במצרים, בטוניס, באיראן ובטורקיה יוצאים לרחובות (ובואו נעזוב לרגע את סוריה) הם יוצאים כדי שהמדינה תניח להם לחיות את חייהם כרצונם. כאשר אזרחים בישראל יוצאים לרחוב הם עושים זאת כי המדינה לא דואגת להם מספיק. במידה רבה כל המחאות המקבילות מהעולם המערבי, מ- Wall street ועד יוון, מעלות את התביעה המוזרה הזו. היא מוזרה כי היא מאשימה את הממשל בבעיות עמוקות מאוד של החברה כולה, מבלי לספק מענה חברתי הולם מלמטה. השפעה הדדית עם מחאות המערב. מתוך:  wiki commons למעשה, אפשר לומר שבעוד שבעולם הערבי אזרחים מתקוממים, הרי שבמערבי האזרחים יוצאים להפגין. ההבדל שבין התקוממות לבין הפגנה נובע מהשאלה האם המדינה בכלל לגיטימית באופן שבו היא מתנהלת. הפגנה נוגעת לסוגיה, אפילו לסוגיה נרחבת, שהציבור רוצה להשמיע את קולו לגביה כדי להשפיע על מקבלי החלטות. התקוממות שואלת שאלות על מוסד קבלת ההחלטות עצמו....