לא ניתן להבליג

בטור הבא אני מבקש לקרוא קריאה ברוח הזמן במגילת רות. מצד אחד, ברוב הדברים שאכתוב אין שום חידוש. מצד שני, העיסוק הנרחב בסוגיות של עוני, יוקר מחיה וירידה מהארץ כל כך נוכחות, והחיבור ביניהם לבין הימים שבין פסח לעצרת, גרמו לי להבין שבתשתית של השיחה הכלכלית חברתית בארץ הזו שכחנו כמה דברים מאוד פשוטים, המייצרים קו מקווקו שמחבר בין המסורת היהודית לבין היסודות של הקיום שלנו כאן. הרסיסים של אותו הקו, הם שדחפו אותי לכתוב. עזב לו יהודה את ארץ ישראל  לפתור את החידה ברח להיגאל  עזב הכל הרחק הלך והתרחק והמחק  עוזב לו יהודי את ארץ האבות  לא נוח לו יותר, רוצה להבנות  שואף להתקדם, לבנות, להתפטם, להיסתם  עצור!  תתחיל לבכות לא יודע מה הטעם לחכות  הרי יבוא היום והאמת תבוא לדפוק על החלון  עצור תתחיל לחתור לדעת מי בכלל נותן לך לגדול  חזור עזוב הכל זה לא שלך שם בשביל מה לך לסבול  הלכת לחפש במקומות זרים  רצית לרחף מעבר להרים  אמת לא משתנה שנה אחר שנה אחר שנה   התיאור הזה של אבי בניון, קושר באופן חד את סיטואציית העזיבה של אלימלך, במצב החברתי כלכלי הקשה של שפוט השופטים, לישראל של היום. ישראל של היום