קריאה עכשווית במגילת רות

בטור הבא אני מבקש לקרוא קריאה ברוח הזמן במגילת רות. מצד אחד, ברוב הדברים שאכתוב אין שום חידוש. מצד שני, העיסוק הנרחב בסוגיות של עוני, יוקר מחיה וירידה מהארץ כל כך נוכחות, והחיבור ביניהם לבין הימים שבין פסח לעצרת, גרמו לי להבין שבתשתית של השיחה הכלכלית חברתית בארץ הזו שכחנו כמה דברים מאוד פשוטים, המייצרים קו מקווקו שמחבר בין המסורת היהודית לבין היסודות של הקיום שלנו כאן. הרסיסים של אותו הקו, הם שדחפו אותי לכתוב.

עזב לו יהודה את ארץ ישראל 
לפתור את החידה ברח להיגאל 
עזב הכל הרחק הלך והתרחק והמחק 

עוזב לו יהודי את ארץ האבות 
לא נוח לו יותר, רוצה להבנות 
שואף להתקדם, לבנות, להתפטם, להיסתם 

עצור! 
תתחיל לבכות לא יודע מה הטעם לחכות 
הרי יבוא היום והאמת תבוא לדפוק על החלון 
עצור תתחיל לחתור לדעת מי בכלל נותן לך לגדול 
חזור עזוב הכל זה לא שלך שם בשביל מה לך לסבול 

הלכת לחפש במקומות זרים 
רצית לרחף מעבר להרים 
אמת לא משתנה שנה אחר שנה אחר שנה 

התיאור הזה של אבי בניון, קושר באופן חד את סיטואציית העזיבה של אלימלך, במצב החברתי כלכלי הקשה של שפוט השופטים, לישראל של היום. ישראל של היום היא יצואנית המוחות הגדולה בעולם. סוגיית הירידה מייצרת מאבק של הכל בכל על שיח ועל תיוג, הירידה מביעה את הייאוש מהקיום במקום, דבר שחייב את הפוליטיקאים  להתגונן על ידי השחרת היורדים ולקרוא להם "נפולת של נמושות".

הירידה גם נוגעת במשהו קשה יותר, בהצבת סימן שאלה על המפעל כולו, בין אם זה המפעל הציוני, ובין אם זו ההבטחה האלוקית. הסיפורים, וכאן אבי בניון מיישר קו עם מגילת רות, חייבים לסיים בטרגדיה של היורד, באמת שדופקת לו על החלון. 

יש לי בעיה קשה עם האמת הזו. האמת הזו מתקפת את הסיפור ואת הנרטיב, של הארץ, של ההבטחה, של מי שלא שותף שהוא נמושה, אבל שוכחת שהעזיבה לא קרתה סתם. היא לא קרתה על רקע כלכלי טהור. הכלכלה הייתה בתמונה אבל היא שיקפה רקב כלכלי עמוק בהרבה, וכאן לדעתי, בניון פספס משהו שנמצא בין השורות במגילת רות ונוכח מאוד היום: 

רבי אברהם בן עזרא שהיה בעצמו עני מרוד, העיר על הציון ההסטורי המוזר של המגילה. המגילה מציינת שקרתה בימי "שפוט השופטים" שזה לא ממש תיאור של זמן אלא של מציאות. הוא מעיר על כך כי "על ידם בא רעב בארץ ישראל". הוא איננו מפרט ומסביר איך בא הרעב על ידי השופטים, ומשאיר זאת לנו, אנחנו יכולים להשלים לבד שיש משהו בציר שלטון - משפט - חברה, שמייצר רקב, רקב עמוק. הרקב הזה באמת מערער את המפעל כולו, הן את זה הציוני והן את זה האמוני.

כשהאמת דופקת על החלון, כל העיר שואלת: הזאת נעמי? או בימינו: היאך יש כזה עוני בישראל? מדוע בעידן של צמיחה כמות סלי המזון מתרבים? אך הרעש והוועדות רק מגבירים את הבושה והייאוש. 

אך יש זיק אור בקצה המנהרה לנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. בשפה המקצועית זה נקרא 'הון חברתי' - יש לנעמי קשרים, והם הבסיס לגאולה שחוות רות ונעמי. עם זאת, הקשרים האלה הם רחוקים. מי שמתפעל את הקשרים זה בועז ולא נעמי. קשרים, ולעיתים דווקא קשרים רחוקים (חבר של אבא), הם לא פעם הדבר שמבדיל בין תעסוקה לאבטלה, בין התקמבנות למחיר מלא, ובין קרש הצלה לטביעה. קשה לנו להעריך עד כמה העושר או הדלות של רשימת הטלפונים שלנו משפיעה על איכות החיים שלנו, אך הוא משפיעה בהחלט.

הדבר הזה לא נעלם מהמורשת ומההלכה היהודית. המבנה הקהילתי בבסיסו ייצר רשת של קשרים בין אנשים, בין השאר בעזרת המוסדות הקהילתיים שהיוו מקומות מפגש. קשרים אלו, סייעו ליהודים לדאוג אחד לשני (וכמובן, לסגור עסקאות...). בסוף מסכת סוכה יש תיאור של בית הכנסת באלכסנדריה, בו כיוונו את החדשים לשבת עם אנשי מקצוע מאותו תחום עיסוק, כדי שהללו יסייעו להם במציאת עבודה.

אמנם ניתן לראות דברים כאלו גם בבתי הכנסת שלנו היום, אך ברמה הלאומית, בהכללה, זה לא קורה.  הקהילה, כמרחב בו הפרט, בעיקר החלש, מעשיר את ההון החברתי שלו, דהיינו, מייצר קשרים שיסייעו לו לשבור את מעגל העוני, כמעט ואינה קיימת.   

לפיכך, כאשר הרמב"ם אומר ש"מעולם לא הייתה קהילה בישראל שלא הייתה בה קופת צדקה" זה לא נכון ולא מתאים לשעתק את החיוב מקהילה למדינה. אומנם המדינה בסוגיות מסוימות ממלאת את תפקיד טובי העיר כידוע בשותי"ם, אך ביחס לאתגר העוני, יש צורך בניצול רשתות וקשרים שהם רלוונטיים למרחב הגאוגרפי הקרוב. 

כאן אנו נוגעים ברקב - דווקא המדינה הציונית פירקה את עולם הקהילות. זה היה נדרש בקום המדינה, זה יצר בסיס לביחד לאומי חדש. אך ברבות הימים, כשהממלכתיות התעייפה, נשאר רק אינדבדואל. עולם הקהילות זהו עולם שזוכה לעדנה מחודשת היום, ויש לברך על כך. זהו הבסיס לשינוי. לא מדובר על רפורמה, אלא על גישה חדשה ומערכת ערכים אחרת שמשבשת את תבניות ההתנהללות הרגילות. המילים של מגילת רות מדייקות יותר מהעברית המדוברת שציינתי - במגילה משתמשים במילים של חסד, מציאת חן, שאילת שלום בשם ה' וגאולה. הגאולה אינה כזו של אחרית הימים, אלא תנועה מהאובדן וההיתעלמות אל הההכרה והאחריותיות. אולי זו אחרית הימים... 

ממילא ברור כי הבעיות עליהם צריך לדבר אינם רק העניים שנמצאים מתחת לקו הסטטיסטי, אלא יש לדבר גם על הללו שנשברים ועוזבים, על משקי הבית ה'פגיעים' - שבתאונה אחת - גירושין, אבטלה קצרת מועד, מחלה - נהיים עניים, ועל העוני שעובר מדור לדור, וזאת מכיוון שאנו מזהים את העוני כאתגר שמשקף את החוסר בכל המרכיבים של הרווחה הפנימית, המתוארים בפסקה הקודמת. 

דבר נוסף שעולה מתוך הדברים הוא שהפתרון לא בא מהמומחים לדבר - גם במגילת רות, השופטים שהם 'האשמים', חוזרים לסיפור רק בסוף, אחרי שבועז בוחר לממש את הקשר ולגאול את רות. השינוי החברתי קודם לשינוי החקיקתי בסוגיה הזו. כששמים את הסוגיה בידיים של המומחים, הם מתווכחים על המדיניות הממשלתית, כאשר הממשלה היא רק נדבך אחד באתגר ובמענה. 

ועידת אללוף שמונתה בתור 'הועדה למלחמה בעוני', טעתה, על פי התיאור של מיקי פלד בכלכליסט לפני כשבועיים, בכל הטעויות הללו: היא דנה רק במי שמתחת לקו הסטטיסטי ונהפכה לזירת אגרוף בין מומחים קפיטליסטים לסוציאליסטים (שחלקם הגדול פרש מהועדה). על אף ששאלות כמו גודל קצבאות הם שאלות חשובות מאוד ומשדרות אי אטימות של המדינה לעוני, התשתית של העוני הנחווה בחברה, העובר מדור לדור, המייצר פגיעות אצל משק הבית, אינו טמון בהן, ומומחים לא יוכלו לפתור סוגיות אלו על ידי המלצות כאלו ואחרות לממשלה.

עם זאת, המגילה מלמדת אותנו, שהשינוי תלוי בהכרעות קשות ואמיצות שהמנהיגות החברתית, ואולי דווקא זו שאין לה סמכות רשמית, מקבלת. ההכרעה של בועז לגאול, להכניס פנימה למשפחה את ה'אחר' על כל החששות שבוטאו היטב בדברי פלוני אלמוני שפחד מ'השחתת נחלתו', היא המפתח לרווחה החברתית במגילה, כשלב הראשון לתיקון השלטוני והחברתי הכולל, המגיע עד דוד המלך. 

העלייה הבאה לישראל תבוא מבפנים - היא לא תבוא ממציאת עוד שבט יהודי נידח, אלא מהכנסת אורחים 'בועזית' - הכנסת האחר לתוך מערכות הקשרים וההזדמנויות. תנועה זו נובעת ממידת החסד האנושית מחד, אך מאידך, מתוך ההבנה שללא צמיחה מכלילה, צמיחה בה כל האזרחים שותפים ביצירת העושר ובהנאה מהפירות (להבדיל מ'חלחול העושר' -שלא קורה), החוסן החברתי והכלכלי שלנו כאן, בסכנה.