כשהאסטרטגיה הפלסטינית פוגשת את הטקטיקה הישראלית

הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו

דוד הנחלאווי הכה את הרשת ברבבותיו. כמות הלייקים עומדים כעת על למעלה מ -110000. הויראליות של ההזדהות מיוחסת בעיקר לפרדוקס הכח שחיילי צהל בשטחים חווים: הצורך לשלוט באחר בלי כח ואלימות. הצבא מתנער באופן מתמשך מהדימוי הכוחני, דבר שמחלחל לפקודות סבוכות ומתבטא גם באי גיבוי לוחמים וקצינים בבתי משפט כבפרשת אדם מלול. הצורך להשתמש בכח בלי גיבוי מוליד תנועת נגד. 

הדברים עומדים בתשתית של העולם הליברלי, שעל אף שנראה שאנו מתרחקים ממנו, טרם יצרנו מנגנונים חלופיים ומאוזנים להתמודדות, וכפי שהיטיב לבטא זאת עוז בלומן במוסף שבת לפני כשבועיים: 

את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

כל זה נכון ואף מתבקש. אך עם זאת, נראה לי שההזדהות עם דוד היא המענה של 'רצפת הייצור הצה"לית' לקריסת המו"מ ולחיבור בין הפתח והחמאס. בשביל זה, צריך לגולל את מפת הדרכים האחרונה של המו"מ. סימון השנתות במפת הדרכים הם הטמפרטורה שהולכת ועולה.

מושג הטמפרטורה מושאל מתפיסותיו של רון חפץ ומרטין לינדסקי, שני פרופסרים מהרווארד המומחים בתהליכי הובלת שינוי, ונועד לסמן את העוצמה והאינטסיביות בזירה הרלוונטית לשינוי. על פי חפץ ולינדסקי כאשר סוכן השינוי מחולל פרובלמטיזציה של המצב הקיים הוא מעלה את המתח ורמת חוסר הנחת. כל עוד שחוסר הנחת הנחווה הוא סביל, האפשרות שיתחולל שינוי היא נמוכה. מנגד, כאשר רמת חוסר הנחת היא מעבר לזו הסבילה, אנחנו גולשים לתחום האנומי. בין לבין נמצא טווח העבודה ההסתגלותית. להרחבה לחץ כאן

הקו הכתום בתחילתו מבטא את העלאת המתח סביב סוגיה. זה עניין נדרש כי יש כוחות חזקים מאוד שיאבקו לשמר סטטוס קוו. כשהקו הכתום עובר את הקו המקווקו העליון לא נוצרת התקדמות - יש יותר מדי רעש במערכת ותחושת חירום שתוקעת הכל. האינטנסיביות שמייצרת עבודה הסתגלותית (בשונה מטכנית, שינוי עמוק בתבניות ההתנהלות והתפיסה) מתרחשת בין שני הקווים המקווקוים ומסומנת בפס הכחול. משלב זה ואילך אסמן את הגורמים שמעלים את הטמפרטורה, אך לא אתיימר לדייק בגבולות הגזרה. 

טמפרטורה 1.0 תגיד את זה תגיד את זה תגיד את זה כבר 

שר ביבי לאבו מאזן: תגיד כבר שאתה מכיר בנו כמדינה יהודית. היו שאמרו שזה היה מהלך  קלאסי של תורת המשחקים - להציב דרישה שנשמעת הגיונית מאוד, אך מצד שני אינה אפשרית לעולם עבור אבו מאזן. דרישה המאפשרת לביבי להיראות כשוחר שלום אך גם תוקעת בפועל את המקל בגלגל התהליך באופן שלא יאפשר התקדמות. 

זה התחיל להיות מעניין לפני חודש וחצי, שעה שהליגה הערבית הודיעה שאין ולא תהיה שום הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. אבו מאזן הכריז ברמאללה כי הוא מאמץ את החלטתם ופרצה חגיגה. מעניין שאבו מאזן לא אימץ את ה'תאקייה' שכותבי ימין כל כך אוהבים לנפנף בו. על פי עקרון זה, ישנה זכות ואף חובה להעמיד פנים ואף לשקר על מנת לקדם אינטרסים דתיים באיסלאם. ובעצם, מדוע שלא ישקר? מדוע שלא יכיר במדינה יהודית? 

טמפרטורה 1.1 איזה כיף שהמו"מ נתקע

 'האח' כתב מכתב לבני דודים - בנט פנה בשפה הערבית לערביי ישראל והשווה בין דרישת הרשות לשחרורם של מחבלים ערבים ישראלים לדרישה היפוטתית של פוטין לשחרור כל הרוצחים הרוסים בישראל. בנט אף הודיע כי יפרוש מהממשלה אם הפעימה הרביעית של שחרור מחבלים שהם ערבים ישראלים תצא לפועל.

טמפרטורה 1.2 - אבו מאזן מבצע תג מחיר? 

אירועי התג מחיר כלפי ערביי ישראל הולידו מפגני סולידריות בין שכנים יהודים וערבים בצפון, אך כמובן נועדו על ידי המבצעים לחדד את האנחנו וההם. לחדד בדיוק את מה שאבו מאזן בתביעה לשחרור המחבלים הערבים ישראלים ניסה לחדד: הם אנחנו. אולי אבו מאזן עושה תג מחיר?

טמפרטורה 1.3 - המו"מ מתקדם רק כשהוא נתקע

הקיסם הנוסף שנזרק ללהבות הלוחשות כאן היה החיבוק בין פתח לחמאס. ישראל 'הזדעזעה' וראתה בזה הוכחה להתרסקות המו"מ. זו תפיסה שמתאימה מאוד להתנהלות הישראלית במו"מ - שושו מושו, הקלפים היו קרובים לחזה של מולכו לבני וביבי, שעה שהם מביעים עמדות לאומיות בלי עם מאחוריהם. אלא שהפיוס, בעיני הוא צעד מבריק דווקא בניהול המו"מ בעיני הפלסטינים: שיפור עמדות דרסטי מהסוג שיכול לקרות רק מחוץ לחדר. 

שיפור העמדות הזה מבטא עלייה במשלב השפה: כמו יורה חץ שמושך פנימה ואחורה את המיתר כדי להעיף את החץ כמה שיותר רחוק - אבו מאזן חוזר למכנה המשותף הבסיסי שהוא מעבר לפתח חמאס כדי לחדד את האויב הישראלי. נראה, שזה היה הבסיס לאי ההכרה במדינת ישראל- ה'תקיה' מניחה כי יש שלב שבו חושפים את הקלפים, יש שלב שבו המסכה מוסרת, ולוקחים את המאבק על כל הקופה. במאבק הזה אבו מאזן פוגש את נתניהו מנקודת עליונות : בעוד אבו מאזן פעל אסטרטגית וחזר ושזר בין הרצועה ובין הגדה, בין הפתח והחמאס לכדי יישות או תפיסה אחת, ביבי פעל טקטית, בלי שום עוצמה מהעם שמאחוריו ( לא מימין ולא משמאל) . 

האתגר הגדול נובע מכך שהפלסטינים רוצים מדינה בעוד אנחנו רוצים שלום. השלום מבקש להסדיר, לקבע, לעצור תנועה, בעוד מדינה רוצה לשגשגש, להתפשט, להיות. השלום הוא סך כל מה שאין, מדינה היא סך מה שיש. ממילא, אנחנו לא מאמינים בשלום, אבל לא מרשים לעצמנו להציע משהו חלופי אמיתי. זוהי לב הבעיה - כל עוד לא נצליח לנעוץ את קיומנו כאן, ולבסס אותו תודעתית, לא נהיה. אני שותף לביקורת על האבסורד שבדרישה מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, בעוד אני, כיהודי במדינת ישראל אינו יודע מה זה אומר ובמה מתבטאת יהדותה של המדינה (אני מקווה שזה מעבר לרבנות). 

טמפרטורה 1.4 - ערביי ישראל מברכים על הפיוס. 

הפיוס בין הפתח לחמאס אינו משאיר את ערביי ישראל אדישים. מחבר הבנתי שדפי הפייסבוק בשפה הערבית היו מלאים בברכות לפיוס. מה זה אומר? תגידו אתם.

טמפרטורה 1.5 - מהכחשת שואה להזדהות נוגעת ללב. 

אפשרות א: 
ההזדהות של אבו מאזן עם השואה נועדה לאפשר ללחץ הבינלאומי להמשיך לפעול על ישראל, גם כשהחמאס איתו בקוקפיט. 

אפשרות ב: אבו מאזן מבין שיש לפעול לקידום הפיוס וההבנה בין העמים, להסתכל מחדש על העבר, לנהל שיחה על הזדמנויות משותפות, ולברוא את העתיד המשותף מחדש. 

כך או כך, אבו מאזן מנסה להחזיר את הטמפרטורה כאן לטווחי העבודה, ולאזן את ההשלכות של הפיוס

טמפרטורה 1.6 - מתחיל להיות מפחיד

מפגן אדיר של החמאס ברמאללה עם שחרור גופות של מחבלי סבארו. 

טמפרטורה 1.7 גם אני מזדהה עם דוד הנחלאווי

החיילים לא מזהים שום נקודת משען בצד הישראלי. הטקטיקה של ביבי קורסת. ההתעצמות והרמת החזה הפלסטיני נחווית בשטח, הסבירות שישראל תעלה אף היא במשלב השפה ותעבור מטקטיקה לאסטרגיה אפסי. 

ישראל לא תקיים את פעולת 'משיכת המיתר' -היא לא תחזור לשורשי המאבק, לזיהוי העצמי בתוכן, בתהליך שמחבר משמעותית את העם היושב בציון לשיח אחדותי (ברמה של פיוס בין פתח לחמאס. מקבילה אפשרית: ריבונות בהר הבית - נראה לכם סביר? ) שיוביל ליצירת ההבנה בצד השני שהקיום שלנו נעוץ במרחב הזה, לא פחות משלהם. אולי זה הפשר לשיחה ההזויה שקיים אהוד יערי עם גיבריל רג'וב לפני כשבועיים: אהוד יערי שאל את רג'וב: האם גם אתה סבור שלא היו יהודים בהר הבית מעולם?  זו שאלה סבירה רק אם מבינים שהקרב הוא על כל הקופה - the winner takes it all.

אני חושב שכל הגורמים האלה נמצאים היטב בתת מודע של כולנו. אני חושב שהם הבסיס לכמות של החיילים, שלא ניתן לתייג אותם כ'מיעוט ניצי' (למרות שיש מי שמנסה) שלא סומך על דור המבוגרים שיבטא את הבעלות והשייכות למרחב. האסטרטגיה של אבו מאזן מנצחת את הטקטיקה של ביבי. היא תמשיך לנצח כל עוד ביבי לא יזהה את הצורך ב'משיכת המיתר' - בעלייה לזירות המאבק השורשיות יותר בהן אבו מאזן נמצא. דוד הנחלאווי מראה שיש מי שיגבה אותו. יהיה מעניין.

אבו מאזן עלה לטווח הטמפרטורה שמייצר עבודה. השאלה היא האם גם הצד הישראלי יעלה לשם, או שמא הוא ידחוק את הצד הפלסטיני על מעבר לקו העליון של הטמפרטורה, הקו הנפיץ.