ביבי הוא אובמה

גנבו להם את המדינה. הם, שהגיעו אליה ראשונים באוניות, נלחמו על חירותה, הפריחו את שממותיה, מתעוררים למדינה שמתנכרת לערכים הטובים והישנים שעליהם נבנתה. ואילו אלו שהיו הנספחים לחלום, אלו שביקשו להיות אך ניצבים בסרט, מרימים את ראשם ודורשים את זכויותיהם. ובמדינה רפובליקנית זה לא עניין של מה בכך לדרוש את זכויותיך הלא טבעיות.

אמריקה הלבנה

סטטיסטית, לא היה להם סיכוי. כלומר – אולי עוד היה לו סיכוי מסויים, ואפשר שלאלו שיבואו אחריו עוד יהיה מספר שנים של חסד, אבל בטווח הארוך זה כבר לא משנה, אמריקה משנה את פניה, העולם משנה את פניו. אמריקה הפרוטסטנטית, הגברית, הלבנה, הופכת למיעוט בארץ החלומות וההזמנויות. מולה מרימים את ראשם כל הנכדאים – נשים, שחורים, היספאנים, ואחרים ודורשים את האמריקה שלהם. ואובמה, למרות הכל,

על חורבותיך

למה לכתוב על פוסט על המובן מאיליו? כי תהליך זהה לגמרי מתרחש אצלינו בבית. ישראל הלבנה משנה את פניה. מי שעצבו עשרות שנים דמותה של ישראל בדמותם, מתחילים להבין כי הם נידונו להיות כעוד אחד מהמיעוטים בארץ הקודש. דוגמא מאלפת לכך נמצאת בראיון לארי שביט, של מירון בנבנשיתי המבטא את השינוי בצורה אמיצה ותוך השוואה ברורה לסיפור האמריקאי:

"אנחנו קיבלנו החלטה הרואית לקלוט את כולם. ובגלל ההחלטה הזאת בעצם התאבדנו. התרבות העברית הישראלית שלנו התפוגגה לתוך השיטפון של העלייה. לכן מה שיש לנו עכשיו זה ממשלות של הליכוד ומה שאנחנו שומעים כל הזמן זה את היבבה של המזרחיות. אבל אני לא מקבל לא את זה ולא את זה. אני גאה בכך שאני צבר לבן. ואני לא אתן לאף אחד להוציא אותי אל מחוץ לגדר של הציונות. כי אני מהמייסדים של המקום הזה. אני מהמייפלאוור הציוני. אני לא ארשה לאף אחד להתייחס אלי כאל לא ציוני”.

וכך, בדומה לאמריקה, שחרתה על דגלה חוק שבות למבקשי החירות ועתה ניצבת מול הגולם האפרו-היספאני העומד עליה לכלותה, גם הישראליות האשכנזית נקטה בתנועה אלטרואיסטית והירואית שמבטאת בסופו של דבר את התאבדותה. וכל כפויי הטובה, משיבים רעה תחת הטובות הרבות שגמלנו איתם:

• הדתיים, שבנינו להם את המדינה, לקחו לנו את המשיח ואת השלום;
• המזרחיים שהפכנו אותם לבני אדם מתורבתים, לקחו לנו את הפרהסיה התרבותית (וגם את הים);
• הרוסים שגאלנו אותם מן הדיקטטורה הסובייטית לקחו לנו את הדמוקרטיה (וגם הערבים, אבל מהצד השני);
• הטייקונים (שנבנו על כספי הפנסיה שלנו!) לקחו לנו את השוויון;
• והחרדים, שברחמנותנו נתנו להם 400 פטורים לישיבות, לוקחים לנו  את הנאורות.

אבל יש גם כמה הבדלים משמעותיים בין ארץ הקודש וארץ החלומות, שעושים את הסיפור מעניין יותר. הדלגיטמציה הבסיסית שנעשית בישראל כלפי כל סממן פוליטי שאיננו מן השבט הלבן, נעשית תחת אידיאולוגיה הפוכה מזו של הרפובליקנים בארה"ב. תחת כסות של אידיאולוגיה רב-תרבותיות ומראית עין של חתירה למדינת רווחה שוויונית, מקועקעת הלגיטימציה הפוליטית של כל מי שאיננו נמנה על המחנה הצודק כל ימות השנה.

קרל מארקס טבע את המושג המוכר "תודעה כוזבת", כדי לתאר את חוסר ההתאמה בין חלוקת המשאבים בחברה, לבין התודעה הקולקטיבית – הן בקרב האוחזים בנכסים, והן בקרב נטולי האמצעים. בארה"ב קיימת חפיפה מסויימת בין מהות העימות לבין התודעה המסבירה אותו. מפלגת הלבנים, היא גם המפלגה השמרנית המבקשת לשמר סדרי עולם כפי שהיו. אלא שבישראל העולם התהפך – אלו שנושאים את הנס החברתי, הסוציאלי והפלורליסטי, שתוקפים את השאר על כך שהם פוגעים בכסם של האזרחים, הם גם אלו שמוסיפים לשלוט ברוב המשאבים, ולהדיר, לתייג, ולשלול את הלגיטימציה שכל מי שאינו כמותם. למעשה, הנסיון של השמאל למצב עצמו כאלטרנטיבה המקדמת אחריות חברתית ומייצגת את ההמונים עושה זאת לרוב תוך דריסה של הערכים, התרבות והמאוויים הלא חומריים שלהם, אגב הבטחות להטבת מצבם הסוציאלי האבסורד הזה עובד כמובן ברוב צדדי המפה הפוליטית, בין השאר עקב החלוקה הבינארית שלה לימין ושמאל. בצורה הזו, משמרת בידיה החבורה הלבנה את כל מפתחות הצדק האמת והנאורות.

חוסר ההתאמה הזה, מייצר תופעה בעייתית עוד יותר. השיח הרפובליקני איננו נדרש לעשות יתר דמוניזציה לאחר, מעבר לטענות הבסיסיות והידועות. השיח הליברלי הישראלי נדרש לדמוניזציה מוחלטת של כל האחרים כדי לבסס את צידקתו ואת הנחיצות בהמשך שליטתו ללא עוררין. וכך הופך ליברמן לפוטין, החרדים לעלוקות, ש"ס לעובדי אלילים והדתיים למתנחלים למתנחבלים והימין ככלל ל'פאשיסטי'.

הביטוי המובהק ביותר לתודעה הכוזבת הוא היחס לאפריקאים ולערבים בישראל. שתי האוכלוסיות הללו, שללא ספק הן הרחוקות ביותר ממרכזי הכח בישראל, משמשות (ובוודאי שלא במודע!) כקרדום שבאמצעותו קורים את קבריהם של כל ה'אחרים' הקרובים. ההתייחסות לאותן אוכלוסיות שלא מאיימות על המרכז הלבן, מאפשר את הצביעה של כל השאר בצבעים "פשיסטיים" ומתוך כך את המשך ההדרה שלהם.

אבל המפה משתנה. היא השתנתנה באמריקה, משתנה באירופה, והיא גם תשתנה בישראל. תחת הנעצוץ יעלה הדס. את הדעיכה של השבט הלבן להיות עוד מגזר בישראל, יש לעשות תוך בחינה מחדש של עולם הערכים והמילים בהן כולנו משתמשים. השיח הפוליטי בישראל הוא ברובו עדיין copy-paste של השיח האמריקני והאירופי ללא כל התאמה להקשר הישראלי הייחודי.

ביבי הוא אובמה

השבט הלבן התחיל להבין שהוא מיעוט והתחיל לפעול בבחירות 2015 כמיעוט – להצביע הצבעה סקטוריאלית, למפלגה אחת שתייצג אותו. הוא עשה זאת בניסיון אחרון להציג אלטרנטיבה לשלטון השבטים בישראל. כנגדו, נתניהו לא נבחר על ידי ההמון המוסת אלא על ידי ערב רב של שבטים. נתניהו מאחד את כולם דווקא כי הוא נעדר אמירה משמעותית מידי. במובן הזה, ביבי ממלא את הפונקציה של אובמה – הוא נותן תקווה למיעוטים (שהם יחד הרוב), והדמיון של הבחירות השניות של אובמה לנשיאות לבחירות 2015 בישראל הוא רב. בשניהם ההתגייסות של השבט הלבן שעדיין שולט במנגנוני השיח, ייצרה מצג של שינוי במפה הפוליטית, אך כאשר נספרו האנשים התגלו תוצאות אמת שונות לחלוטין.

חשיבה מחודשת שנדרשת משמאל, מחייבת לזנוח את השאיפות ההגמוניות (שבשמן נעשית אותה דה-לגיטימציה לכל השאר) ולהתחיל לפעול כמיעוט המקדם את ערכיו והאינטרסים שלו. החשיבה המחודשת מימין, שהיא קריטית עוד יותר, נוגעת ליציאה מתחושת הרדיפה, ופיוח שיח כלכלי-חברתי הרלוונטי לקהל הבוחרים של הימין.