בין מזרח ומערב: המדינה וה-TAZ לנוכח התמשכות גל המחאות העולמי

מחאת האזרח הטורקי, מחאת האזרח הישראלי

התמשכות גל ההתקוממויות בעולם המוסלמי והערבי והתפתחות השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות הציפו את ההבדל הגדול כל כך שבין שתי התופעות למרות הדמיון החיצוני הרב. כאשר אזרחים במצרים, בטוניס, באיראן ובטורקיה יוצאים לרחובות (ובואו נעזוב לרגע את סוריה) הם יוצאים כדי שהמדינה תניח להם לחיות את חייהם כרצונם. כאשר אזרחים בישראל יוצאים לרחוב הם עושים זאת כי המדינה לא דואגת להם מספיק. במידה רבה כל המחאות המקבילות מהעולם המערבי, מ-Wall street ועד יוון, מעלות את התביעה המוזרה הזו. היא מוזרה כי היא מאשימה את הממשל בבעיות עמוקות מאוד של החברה כולה, מבלי לספק מענה חברתי הולם מלמטה.

השפעה הדדית עם מחאות המערב. מתוך: wiki commons

למעשה, אפשר לומר שבעוד שבעולם הערבי אזרחים מתקוממים, הרי שבמערבי האזרחים יוצאים להפגין. ההבדל שבין התקוממות לבין הפגנה נובע מהשאלה האם המדינה בכלל לגיטימית באופן שבו היא מתנהלת. הפגנה נוגעת לסוגיה, אפילו לסוגיה נרחבת, שהציבור רוצה להשמיע את קולו לגביה כדי להשפיע על מקבלי החלטות. התקוממות שואלת שאלות על מוסד קבלת ההחלטות עצמו.

הבעיה היא שיש סיכוי גדול יותר שמחאתם של המתקוממים מן העולם הערבי-מוסלמי תצליח מאשר זו המערבית. הסיכוי הגדול יותר נוגע באזלת כוחה של המדינה ביחס לשאלה הנשאלת במערב. הממשל הישראלי אינו יכול לחולל צדק חברתי כשם שהממשל האמריקני איננו יכול להעשיר את ה-99%. האם זה אומר שהמחאה היא מחאת שווא? לדעתי – כלל לא. היא חיונית כדי לגבש תפיסת פעולה אזרחית שאיננה נסמכת על הממשל. כמה יוזמות כאלו נוצרו מתוך מחאת קיץ 11', אך השפעתם עד כה נמוכה, והכדור נמסר שוב לפקידי הממשל ולפוליטיקאים. פיתוח של יכולות ממשיות מן הסוג הזה הוא השינוי העמוק שנדרש כאן, והוא שיביא גם לאזרח כח מול מוסדות המדינה באותם היבטים שהם מכריעים את תוואי חייו.

מפגינים בתורכיה, מתוך: פליקר

לרגל התחדשות המחאה (בטורקיה), חשבנו לפרסם פוסט שנכתב לפני למעלה משנה ומשווה בין דמותו של חנן ושל דפני ליף. לא נגענו מאז.

 דפני ליף, חנן פורת וה-TAZ

"ההיסטוריה אומרת שהמהפכה מגיעה ל"קביעות" או לפחות למשך, בעוד ההתקוממות היא "זמנית". במובן זה, התקוממות היא כמו "חוויית שיא" בניגוד לתודעה וחוויה "רגילות". בדומה לפסטיבלים, התקוממויות אינן יכולות להתרחש כל יום – אחרת הן לא היו "בלתי רגילות". אך רגעים אינטנסיביים כאלה מעניקים צורה ומשמעות לחיים בכללותם"

"המהפכה מעולם לא השיגה את החלום הזה. החזון אמנם מתגשם ברגע ההתקוממות – אך ברגע ש"המהפכה" מנצחת והמדינה חוזרת, החלום והאידיאל כבר הוסגרו." (T.A.Z)

מותו של חנן פורת, וההתייחסויות לדמותו השנויה, במקביל לגוויעתה, לפחות באופן זמני, של דפני ליף, הביאו אותי לשוב ולהרהר ב-T.A.Z. חיבורו החתרני של (הפסאודונים) חכים ביי, מבקש לשרטט את האפשרות למרחבי אוטונומיה אפשריים אך זמניים (Temporary Autonomous Zone) בתוך העריצות המדינתית והכלכלית הקיימת. T.A.Z מקדם רעיון פוסט-אנרכיסטי – הוא איננו מבקש להחליף את העריצות במשטר טוב יותר, אלא לחיות בהתקוממות מתמדת כנגדה. במובן זה, T.A.Z הוא מניפסט לכינון הזרוע הצבאית של מישל פוקו. לא השינוי הוא תכלית, אלא עצם החריגה – ולו תהיה שולית ביותר – ממשטר הכח הקיים.

אך מה לפורת ליף ול-T.A.Z? המשותף, שהצית את הרהורי, הוא הגיל. חנן פורת, רק בן 24, עם דפני ליף בגילה הצעיר, שינו באופן ברור את המרחב שבו אנו חיים. הם עשו זאת, מתוך שהביאו למרכז ההוויה הציבורית בישראל רוח ממקורות פרשנות חדשים למחצה. אני חושב ש- T.A.Zעשוי לסייע בידינו להבין את התופעה הלא מוסברת, הכמעט-מסטית, שאנחנו חווים, וגם להבהיר לנו מה הם גבולות המערכה שלנו. אבקש לשאול מדוע פורת הצליח, מדוע ליף מועדת לכישלון, ולבסוף מדוע שניהם נכשלו ולתהות האם ניתן לפעול אחרת.

ה-TAZ שייך לצעירים: פליקר

המרחב האוטונומי של ביי הוא מרחב חמקמק. הוא מבקש לחמוק. הוא מתרקם מתחת ליכולת המבט המדינתית. המדינה, רק לצורך ההבהרה, היא מכלול היישויות – כלכליות, ממשליות וחברתיות – שממשטרות את חיי האדם. ביי, כמעט ברוח נבואית, חוזה את המשמעויות שנגזרות מן המהפכה הקיברנטית (המכונה כיום בפי כל זב חוטם – אינטרנט), ואת ההשלכות שלה ביחס למיעוטים המתקוממים כנגד גורמי הכח השונים. את המרחב שנוצר בתוך הרשת (Net) מכנה ביי מרקם (Web). המרקם הוא טפילי ביסודו, אך נוצרת בו חוויה ממשית (במובן שהיא חורגת מגבולות הוירטואלי) שמכוננת בעצמה חופש ושבירה של ההיררכיות החברתיות הקיימות. ה- T.A.Z הוא זמני כי סופה של ההתקוממות לדעוך, וסופה של הרשת להישיר את מבטה למרקם ולבולעו. או אז, על אזרחי ה- T.A.Z לאסוף את חפציהם ולנוע לעבר ההירקמות-התקוממות הבאה באופק.

חנן פורת, עד כמה שדעתי משיגה, היה בין אלו שיצרו את ה- T.A.Zשל גוש אמונים, זה שכפר, דווקא מתוך תנועת העבודה, ביכולתה של תנועת העבודה להמשיך ולממש את החזון ההוא. הוא היה צעיר מאוד בעת ההתיישבות המחודשת בכפר עציון (67') ולא מבוגר הרבה יותר כאשר הקים עם חבריו את תנועת גוש אמונים בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור. אך פורת ידע דבר שליף אולי יודעת, אבל איננה מסוגלת להגיד: הוא ידע שאיש לא יעשה עבורו את העבודה, ובפרט לא המדינה. הדרישה שלו הייתה על כן היתה פשוטה – הניחו לנו. הניחו למרקם לממש את עצמו. כך היה, לפחות עד שהמדינה, באמצעות אריק שרון, השתלטה על המפעל לצרכיה הדמוגרפיים. השתלטות זו, שהיתה קפיצת המדרגה במימוש מפעל ההתנחלות, אולי גם מהווה את ראשית הקריסה של המפכה החברתית-דתית שביקש פורת לממש. פורת, כך נראה, נשאר בחור עם עיניים יפות שחולם על חוויית גאולה בשדות, שנמשכת מן הרומנטיקה המשיחית של העליה השניה לא פחות משהיתה מושפעת מן הניצוצות של הרב קוק.

סבסטיה כאירוע התקוממות בעל מאפייני TAZ

אבל גם לדפני היה T.A.Z, כולנו חשנו אותו. זו היתה ההתקוממות, יותר מכל צעקה על צדק חברתי. היה שם הקומוניטס הטרנרי ש(כמעט) כולם שווים בפניו. זאבים וכבשים, הכהניסטים והאנרכיסטים, דרו לשעה בכפיפה אחת, נוכח קדושת ה-T.A.Z. המחאה מימשה את עצמה, היא היתה מה שהיתה. אך כאן, דרכי ודרכו של ביי נפרדות. מי שהריח את הריח המשכר של ההתקוממות, מדמה שאותו לא יטעו עוד. אבל הנה, שוב אנחנו שבים ותועים. לאורו של פורת אבקש לשאול – האם יכולה להיות סבסטיה של דפני ליף? כזו שאחריה ישתנה המרחב לבלי שוב? האם יש ערך לצריבה של המהפכה, לניסיון העיקש לטבוע את ההתקוממות בעולם?

ההתקוממות אולי נגמרת, אבל המהפכה צריכה לספק עבודה לרבים. המונים מבקשים ממנה לספק נוסטלגיה לדורות הבאים. לשם כך היא צריכה מונומנטים, היא צריכה נוכחות. הטענה שאין עוד ערך במהפכה טבועה בסטרוקטורליזם מיושן למדי. גם אם אין עולם חדש מופלא לפנינו, כתביעת המשיח המודרני, הרי שיש עולם מתהווה. ובעולם הזה מתקיימים שינויים תפישתיים מרחיקי לכת. המפתח לשינוי התודעה נעוץ באופק הפעולה, התפישה תמיד נמצאת בפרקסיס. הקיום המתמשך של ה- T.A.Z איננו על כן רק דחיית הקץ, הוא המנגנון שמאפשר את השינוי. הוא מתפוגג לאחר שהשינוי הוכל (או לאחר שהרגו את כולם, מילא).

TAZ ישראלי בשיאו: wiki commons

לעומת זאת, אופק הפעולה המרשים של ליף נגדע. על מנת לממש אפשרות למהפכה תפישתית נרחבת חייבת להווצר פרקטיקה שמממשת אותה. כנצר למשפחת תנועת העבודה, חנן פורת ידע להפעיל את כישוריו כדי לממש פרקטיקה תואמת. ואילו ליף (ובעיקר חבריה), נצר לתנועת "האינטלקט" אינם מצליחים לממש זאת. האם אין כל מרחב ברחבי המרכז שתנועת האוהלים יכלה להתנחל בו ולהתחיל ממנו עולם חדש? האם המחאה לא יכולה ללבוש צורה לא מדינתית, ובד בבד להמשיך להתקיים? ומה כבר יכולה המדינה להציע לדפני וששת חבריה המופלאים?

צריך לומר – ליף איננה לבד. השפה והעשיה בישראל פגועים באופן קשה באשר ליכולותיהן להפוך תובנות למציאות ולהפך. ברקע לכך, לדעתי, המודרניזם הזהותי הקיצוני שהחברה האשכנזית (ולאורה גם אלו המבקשות להדמות לה) כפתה על עצמה. כשלונותיה של ישראל בעולם המדיני, ובמרכזם חוסר היכולת לחשוב מחדש על מצבנו, הם הביטוי המובהק לכך. הניסיון הרדוקטיבי החוזר ונשנה אל הפרטים, זה שמופיע בדיבור על כלכלה כמו על ביטחון וחינוך, הוא הצו המודרני הסיזיפי שמונע כל יכולת לחשוב על המכלול באופן אחר.

בואו נודה בכך – המדינה, לטוב ולרע, היא גוף מסורבל ומגושם שמתקשה מאוד לשנות תפישה, ושהעשורים האחרונים לא היטיבו עמו במיוחד. המשילות בכל העולם דועכת, והיכולת של המדינה לממש רצונה האותנטי (בהנחה שאכן יש ישות שכזו, ושיש לה רצונות, ועל כל פנים - את מה שמנהיגיה או פקידיה חושבים שנכון לעשות) כבר מוטלת בספק. מדוע אם כן אנחנו שבים ומבקשים שהמדינה תמלא את משאלות ליבנו?