עוד קיסם למדורת השטרות

פולמוס השטרות שמתרגש עלינו הותיר אותי מדוכא עד מאוד, ואין בידינו לא ממצהלות הפייסבוק ולא משלוות הרשעים. הדיכאון העמוק נוגע בכך ששוב נגלה עומק הפער בין המציאות המדומיינת ובין הדיכוי התרבותי הממשי בישראל. לעתים, כאשר שוהים מספיק זמן בשיח הביקורתי מגיעים לתחושה כאילו כולם כבר מבינים על מה מדובר. כאילו כמעט כולם כבר שותפים. ולא היא. רוב רובם של האנשים שממשיכים להכתיב לנו את צו הפרהסיה והתרבות בכלל לא מבינים מה אירע כאן בשישים השנים האחרונות, ומה הפער שהם שרויים בו.
הטענה הקשה מכולם היתה זו שאמרה שאין משורר מזרחי בסדר הגודל של המשוררים שצוינו. אגב, גם אין משורר דתי, או משורר ערבי. כבר היו שאמרו קודם כי לא יכול להיות אמן כזה. לדאבוני, או אולי לשמחתי יש סיבה אחרת שאין כאלו, ובייחוד בתחום השירה. בדברים שלהלן אעסוק בסיבות בשלן לא יכול לקום אלתרמן מזרחי.

ריה"ל לא יגאלנו

היו כבר שקמו ואמרו – בואו ונשים את תמונתו של ר' יהודה הלוי. יש באמירה הזו כמה וכמה פאולים שצריך לחשוף כדי להתחיל להבין את עומק הפער. ראשית, אין לנו באמת תמונה של ריה"ל. זה נראה הצד השולי שבדברים, אך יש כאן עניין מרכזי מאוד – שוב תעמוד התרבות החילונית-אשכנזית הממשית, למול הפנטזיה המזרחית. שהיא פנטזיה מזרחית שהאשכנזיות עצמה יצרה. הסיבה שאין לנו תמונה של ריה"ל היא כי עברו למעלה מאלף שנה מאז שריה"ל כתב את שירו האחרון. במובן הזה, הטענה הזו זהה לעמידתו של אובמה בפני חכמי אוניברסיטת א-זהאר עם הנרטיב לפיו האסלאם של ימי הביניים היה כה מתון ומדהים. אני לא חולק על הטענה הזו, אבל כאשר היא מוצגת לבדה, היא תמיד מכילה בתוכה את החוסר שלאחריה. את אלף שנות השממון.

שום סיכוי שכך הוא באמת נראה

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

הבעיה השניה היא שריה"ל לא היה בכלל משורר. הפונקציה התרבותית של ריה"ל שונה בתכלית מזו של רחל או של אלתרמן. ר' יהודה הלוי היה בראש ובראשונה רבי. הוא חי בתוך הקשר יהודי-דתי עמוק. אבל הוא לא היה משורר כי הפונקציה של השירה כמו שאנחנו מכירים אותה היא תוצר של העולם המערבי מאז ימי הרומנטיקה. היא שלובה באופן הדוק ביותר עם דמות המשורר הרומנטי ולא ניתן להפריד בניהן כלל. לא ניתן להבין את השירה המערבית מבלי להבין את החשיבות של רעיון הסובייקט שעלה באותן שנים על פני המערב (עיין למשל, אצל פוקו שם). המשורר הוא תכלית הסובייקט. הוא מודע לעצמו באופן אירוני, הוא מלא בעצמו עד כלות, תחושותיו הן הדבר הנשגב ביותר, וראוי לכל אדם להתוודע לתחושות אלו.

אם בשטרות עסקינן אזכיר כאן שיר אחד של אלתרמן (מתוך – בדרך הגדולה, כוכבים בחוץ 128):

להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת: אלתרמן מתאר לנו את חיי הנצח של המשורר הנובעים מחוויותיו המסעירות, חוויות היומיום המיוחדות כל כך. כמוהו, נתן זך, בנה את כל הקריירה שלו מלהתרפרר עם אלתרמן ולהגחיך אותו. את השיר הזה הוא הגחיך בשירו "אני רוצה תמיד עיניים":

והוא כל כך מושלם, היצור שאין-לו-חיי-נצח-ובכל-זאת-מהלל-לא-יחדל ששמו נתן זך. והוא רוצה תמיד עיניים כדי שהוא יוכל לכתוב עוד ועוד על חוויותיו המיוחדות כל כך.

אך באו נאמר לרגע שאלתרמן איננו אלתרמן, שזך איננו זך. האם יש תוקף לחיי הנצח המתיימרים הללו? האם יש משמעות לחזרתיות הפלצנית הזו של זך (כן – שלהלל לא יחדל, לא יחדל להלל, להלל את ההלל המתהולל)?

ברור לכן שהמשורר הוא שנותן את התוקף לשירתו, וכמובן שמי שנותן את התוקף למשורר היא האליטה התרבותית. הטענה שאין שירה ללא משורר נוגעת לכך שבמדיום כל כך אמורפי כמו שירה לא רק שאין מדד איכות, אלא שאין גם דעת קהל. השיח כל כך מתווך (אפילו יותר מכך מדיום אמנותי אחר) שלדמות המשורר חשיבות מכרעת בחשיבות שירתו. ולחילופין - הפרדה בין המשורר לשירתו תהפוך את השירה לגבב מילים.

אבל ר' יהודה הלוי כתב שירים, כך תאמרו. ובכן – הוא כתב פיוטים, לא שירים. ההבדל הפונקציונאלי בין השניים עושה אותם לשני עולמות נפרדים לגמרי. הבה ונעיין בפרקטיקה של הפיוט מול הפרקטיקה של השירה. כיצד קוראים שירה? קוראים אותה לבד, מקריאים אותה בפני חבורה שיושבת דומם ומאזינה. שימו לב למקום הסובייקט המרכזי כל כך. ועדיין, למרות כל מילותיו של בארת ותלמידיו, תשאל השאלה בת שתי הפנים – למה התכוון המשורר; ומה ראיתי אני בשיר. כי הסובייקט מכונן את השירה.

הכל נשמע אמנותי יותר באשכנזית

וכיצד קוראים את הפיוט? את הפיוט אין קוראים. רק באוניברסיטה קוראים אותו, ואז הוא חדל מלהיות פיוט והופך להיות שירה. אזי יכולים המלומדים מן האוניפרזיטה, מן החוּק לִזברות, להפוך בו כרצונם. את הפיוט משוררים בקול נעים. הפיוט הוא על כן פעולה של קהילה. גם כאשר מאריך אחד מן היושבים בפייטנות, הוא עושה זאת כחלק מן הקהילה, והקהילה עונה לו. מן הסיבה הזו ממש, לא תשאל השאלה – למה התכוון רבי ישראל נג'ארה, תשאל השאלה – מה עולה מן הפיוט. לרוב זו גם לא תהיה חקירה בפיוט, אלא התגלות שלו, לפתע, מתוך רוב השהייה בו. מות המחבר של הפיוט (ששמו רשום בראשי תיבותיו) נובע מכך שהפיוט באופן הבסיסי ביותר ארוג בתוך עולם הקשרים גדול ממנו. אין זה המשורר שמתאר לנו את חיבוטי נפשו דרך המילים המשותפות לכולנו (ונארמזות היטב במוכר), אלא חיבוטי הנפש הקולקטיביים שלנו שעולים דרך הקונטקסטואליזציה של מקורות ידועים ועלומים. אם לדייק – הרגע המכונן של השירה היא החוויה הסובייקטיבית, המרחב המכונן של הפיוט הוא המרחב הטקסטואלי הקאנוני, או אם תרצו – השיח שקדם לפיוט.

למה אני מאריך בכל העניין הזה – כי להגדיר שעל השטרות יהיו משוררים כמוהו לבחור מלחינים של מוזיקה קלאסית ואז לטעון ש-"חיפשנו אבל לא מצאנו מלחין מזרחי בסדר הגודל הזה". ואולי בעצם הבחירה במשוררים יש בעיה?

האדם המשורר

הפרדוקס המזרחי הכפול והמכופל

מעתה תשאלו עלי – האם לא קמו לנו בכל זאת אי אלו משוררים מזרחיים בשישים השנים האחרונות? ודאי שקמו לנו. משוררים ראויים ודגולים. אך עם נעמיק נראה כי לפתחה של השירה המזרחית החדשה כרוי פרדוקס שקשה לחשוב כיצד ניתן להימלט מתוכו אלי מנעמי הדגילות.

עוד לפני שמתחילים את המסע, ברור שלבן המזרח מיוחסת סובייקטיביות פחותה, אם בכלל, בהשוואה לרעהו האשכנזי. אך העולם המודרני גם המציא את מנגנוני הטיהור. כלומר – כל אדם, באשר הוא אדם, יכול לזכות בנשמת אדם, אם יעלה מעלה אל הקודש. הוא יכול לקבל על עצמו את המודרניות, שהרי זו אינה שייכת לאיש, ולהפוך להיות בן שיח ראוי. לכאורה.

למה לכאורה? כי למי שבא אל הקודש זה עתה אין את הפריבילגיות למי שהקודש הוא ביתו. האחד ירא – מכבוד ההיכל, ומן האפשרות שישוב להיות אדם ללא נשמה; השני נוהג בהיכל מנהג חול. וזו גדולתו: הוא אירוני, הוא מלא בעצמו, הוא האמן. שהרי כבר נאמר:

האם לא נכון להכיר בעובדה שהאמנות היהודית החדשה נולדה ברגע הסרת הכיפה? [...] אין לי חלילה שום עניין בהסרת הכיפה בפועל, אלא רק בהסרה המושגית – ולו הזמנית, ולו החלקית – ברגע שבו אתה נכנס לסטודיו. בבחינת של כיפתך מעל ראשך כי המקום אשר אתה עומד עליו לא אדמת קודש הוא!" 

האמנות של האמן נעוצה בכך שהוא יורק על מה שהיה לפניו, כי זו תמצית המודרנה – להשתין על כתפי הענקים. ועם המון אירוניה.

הפרדוקס הראשון העולה מכאן, נוגע לכך שמי שעלה זה עתה לא יכול להיות אמן דגול במלוא מובן המילה, שכן לא מותר לו לאתגר את הקיים. כלומר – אם קיבלנו עלינו את מערכת הכללים שנדרשת כדי להיות אשכנזי, שוב איננו יכולים למרוד, בה, והרי המרידה הזו היא תמצית האשכנזיות!

וברמה הפרקטית יותר – צריך משאבים רבים כדי לתחזק מעמד של משורר. צריך לשבת במקומות הנכונים, צריך לבחור באורח חיים שבו מעטים תלויים בך, כך שתוכל להמשיך ולשבת באותם מקומות נכונים ולהפליג על גבי תחושותיך. מבנה תרבותי אחר לא יכול לאפשר את הבנייה העצמית הזו, אם תרצו – הבילדונג – שהופכת אדם מן השורה למשורר.

הפרדוקס של שירת המחאה

הפרדוקס השני, נוגע למדיום השני, והוא שירת המחאה המזרחית. סוגה זו היא הרחבה מכולן בהיקפה, אך גם זו לא תזכה לעולם למעמד של אמנות דגולה. לכך יש סיבה ברורה – כי הם מאתגרים את הממסד, ולכן הממסד לעולם לא יעניק להם את מעמד המשורר, ולכן, חוזר חלילה, שירתם לא תהיה דגולה.

אך יש לכך גם סיבות משנה. שירת המחאה עצמה היא מדיום מערבי. רוב רובן של תנועות המחאה למערב הושפעו באופן ישיר ביותר מרעיונות מערביים. כך, למשל, הפנתרים השחורים הושפעו מהפנתר השחור האמריקאי, המהפכה האסלאמית באיראן הושפעה (עמוקות) מהמרקסיזם, המהפכה של ש"ס הושפעה עמוקות מהליטאיות וכיוב'. האם זה אומר שלא היתה מחאה ללא המערב? כלל לא. אבל משהו בעניין של המערב עם מלים סגורות ומוגדרות היה גם חלק מן הכח המניע של התנועות הללו. וצריך לזכור – שירת המחאה איננה המחאה עצמה. שירת המחאה היא התנגדות לכח שכבר מצויה בתוך פרקטיקת השיח המערבית. המערב גם יודע להכיל אותה כשירת מחאה, ואפילו לייחס לה את כל המעטה הרומנטי. ובכן – פרדוקס שני – כאשר כותבים שירת מחאה, הופכים באופן מיידי להיות ממוסגרים כמשוררי מחאה. משוררים דגולים אינם משוררי מחאה. לפחות לא במהלך חייהם.

סיבת משנה שניה – התנגדות נוטה להיות בבואה של הכח. לא בכדי כותב סמי שלום שטרית "שירים באשדודית". הוא מבין שזה מעצבן את האשכנזים. דמות הערס נבנתה מתוך, ועל גבי הסטריאוטיפ האשכנזי של הפושטק המזרחי. כוחו של הערס נובע מכך שהוא מחיל על עצמו את כל מה שמחלל את הקודש. הוא מחיל על עצמו שפה שנחשבת נמוכה, והוא תופס את עצמו כאחר נגטיבי. אם האשכנזי תופס את עצמו כאינטליגנט, מופנם ועדין, הערס יהיה הפכו. הפרדוקס העולה מכאן, הוא ששירת המחאה בעצמה תתייג את עצמה כשירה שלכל הפחות "קורצת" לתרבות ה"נמוכה". שוב, אין לה סיכוי להיות שירה דגולה.

נָגִילָה הַלְלוּיָהּ נָגִילָה בָּא זְמַן הַגְּאֻלָּה

אם נשוב לפיוט, לדעתי ניתן לומר במידה לא מועטה של חשיבות עצמית, שהפיוט ולא בעל הפיוט הוא שצריך להיות במרכז. הקהילה ולא הפייטן. אבל התרבות שרוצה לשים אנשים מתים על שטרות היא כזו שמקדשת עד זרא את האדם הסובייקט המורם מעם. לא הקהילה אלא הסובייקט במרכז. וכמובן – אין דרך טובה יותר לקהילה לחשוב על עצמה כמיוחדת עד מאד, ועל כל אחד מפרטיה כמאוד מיוחד, מאשר לשים מרכזה דמות פלחן אדם ולעבוד מתוך כך את עצמה.

רוב היושבים בציון אדישים למהלך הזה. רובם אדישים כי מה אכפת להם העיקר שיהיה כסף בארנק כשהולכים למכולת. במובן הזה, שיח הייצוג הזה הוא בעצמו שיח פנים אשכנזי. האגדה מספרת (וכמה אגדות יש עליהם וו-וו) שביום שבן גוריון החליט לפרק את הפלמ"ח, בעיצומה של מלחמת השחרור, התכנסו בכירי הפלמ"ח כדי להחליט מי יכתוב את ספר תולדות הפלמ"ח. הייצוג כאן, שוב, חשוב מן הקהילה, מן המציאות. אם תרצו – המז'ורי שוב ושוב מכניע את המינורי, את המציאותי.

אז בעצם – אולי כדאי להניח לעניין, לתת לזקנים ללכת בדרכם. לתת לשטרות ללכת בדרך שכל השטרות עתידים לילך בה, ולהתחיל להשתמש בארנק סלולרי עם רינגטון רועש: מונו מונו, אני לבד וטוב לי מונו. 

מונו - הישועה