למנצח על שיגיון

כשחזרנו הביתה מהלוויתו של הרב פרומן, חשתי כאילו כל כוחותי אוזלים ואין לי כח לדַבר. חשבתי על כך שכל כך הרבה שעות מחיי הולכות לטמיון מתוך עייפות הגוף והנפש, והתנגנו בראשי מילות השיר "יום רודף יום" שכתב יענקלה רוטבליט לשירו של שמוליק קראוס:

וכל המילים ריקות
וכל המעשים תפלים
והשמש הולך ובא
והרוח בך לא קמה

*

שותפות שיגעון

שני משוגעים הלכו מאיתנו בשבועיים שסביב פורים, בשבועיים שסביבות חג השיגעון והשיכרון היהודי. ממבט ראשון נראה כי אין דבר משותף לשניים הללו. זה האחד רצוף אהבה, והשני לא פעם אכול קנאה אלימות וכעס; זה האחד דבק באשתו ויהיו לבשר אחד, ואילו אשתו של השני נמלטה מפחד פרציו; זה האחד היה מצטער כל ימיו על אהבתו לה', והשני האמין רק בשטן, שלא לומר שמכר לו את נשמתו. האחד לא נתייאש בעולם כלל, והשני  לאורך השנים נתכנס ביאוש מן החיים. בריאותו של האחד נבעה משגעונו, ואילו מחלתו של האחר היתה שגעונו הוא. ובכל זאת יש שיתוף בשיגעון.

מודעה לקראת שיעור בדף הפייסבוק של הרב פרומן ז"ל

המילה שיגעון היא מילה נגועה, לא מדוברת. השפה המדעית הצילה אותנו מן השיגעון והמירה אותו במילים לועזיות למכביר. קראוס לא היה משוגע. הוא היה מאני-דפרסיבי או בלשון יותר מהוקצעת – בי-פולארי. אך אפשר שיש גם היגיון בשיגעון. בנקל יכל שיגעונו להלכה של הרב פרומן להפוך ל-OCD  (Obsessive Compulsive Disorder, הפרעה טורדנית כפייתית) בלשונם של המומחים. אבל הוא לא. הוא נותר בשגעונו, שגעון שאין לו שם, שאין מילה לתארו ולהקציעו באבחה. השיגעון הפך את האובסיסיביות הזו להפך החזרתיות, להפכה של הקומפולסיביות. הוא הביא לעולם אחרות שלא ניתן לגדור לתוך הכלים הידועים, ודווקא בתוככי אותם כלים. 

לבחור בשיגעון?

אותו שמוליק קראוס הבוחר להטמע מרצונו בין המשוגעים בבית המשוגעים בוירג'יניה (ואז הם עוד היו משוגעים), הוא גם זה השוכח לקחת את מכסת כדוריו כדי לחוש עוד פעם כמו אז:

פעם הוא אמר לחבר שבא אתמול לקברו, כי לפעמים הוא מפסיק לקחת את תרופת הליתיום של המניה דיפרסיה שלו כדי להיות "הוא עצמו", כדי להנות מן המאניה שבה היה נישא אל שיאים של חופש והתרוממות רוח ופראות ופיזור כסף והיה קונה מכונית לחברתו וטס ללונדון וחוזר לפה ברגע בו נחת.

מדעי השיגעון הדירו את המשוגעים ושגיונותיהם מתוך חיינו. את בי-הפולאריות שעימה שקע קראוס לתהומות  הנפש, שממנה גם נסק לגבהי היצירה,  ושמתוכה צר היה כל כך, הם יבקשו להפוך לחד-קוטביות מאוזנת. תחת אידאולוגיית התפקוד והנורמליות הן יהפכו את העולם שטוח. וכמה נוח הוא העולם, וכמה ידוע.

גם הרב פרומן בחר בשיגעון. הוא בחר להיות ידוע בציבור כזה שאיננו ידוע. זה שלא ניתן לצפותו. הוא בחר להנות מפירות השיגעון מבלי לשאת בפירות סבלו הנורא. השיגעון לא נכפה עליו, הוא נכפה על השיגעון והפכו לשיגעון דקדושה. והוא נותן לנו דין וחשבון על שגעון ליל אמש, על הסיכוי האחרון שטמון בשיגיון (מתוך גליון "ליקוטי שירות" של משיב הרוח, באדיבות הפייסבוק):

אך מה יש בו בשיגעון שכל כך משך את הרב פרומן זצ"ל? יש בו סוד. יש בו דבר שאיננו גלוי, ולא ניתן להגלות. יש בו תמיהה גדולה על המציאות, על הקרקע שאנו רוצים כל כך לדמותה כיציבה, על הנפש והחיים שאנו רוצים כל כך לדמותה כיציבים. אך מאותה סיבה יש התגלות בשיגעון. התגלות של קשרים חדשים, של משמעויות חדשות שלא היו נגלות קודם בעולם הידוע. העולם שיוצב על ידי המילה-שהיא-המציאות הושם בסוגריים ונברא מחדש.ֿ

והרב פרומן, כאילו-כדי-לממש את פרקו האחרון של תולדות השיגעון בעידן התבונה, ואת פרקו האחרון של פוקו ב"מהי הנאורות" מבין את שאיבדנו משהו עמוק מאוד בחיינו, והוא נכנס לפרדס כדי להשיבו לחיים. השגעון שיכול לפרום מחדש את היציבות המודרנית של המסמן והמסומן, מאומץ בשיר ובשירת חייו בשתי ידיים. ועם השיגעון הוא חושף את גבולות החיים ונכנס פנימה מהם. ולפתע אנו רואים את התנאים שיצרו אותנו כפי שהננו, באופן שמאפשר הזדמנויות פעולה חדשות. במילותיו של פוקו, שבה ועולה "האפשרות לא להיות עוד מה שהננו".

העולם שהרג את השיגעון הרג גם את האמונה. הוא גדר את השיגעון, כמו את האמונה לתוככי בתי הכלא שלהם. את האמונה שלח לבית התפילה, ואת השיגעון למוסד המשוגעים ולספת הפסיכולוג. אבל יש מקום לשיגעון לאור יום, כפי שיש מקום לאמונה. בבין השמשות הארוך הזה נגלה לי הרב פרומן והנה הוא עודנו עומד ורץ ואוחז בשתי-ידי-אמונה בשיגעון.

*

והנה כולנו אחריו.