יום רביעי, 26 ביוני 2013

ה-Whisleblower וקריסת המוסדות הטוטאליים

כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו 
מונטיין, 1533-1592

שינוי רדיקאלי

עשר שנים לאחור, אי שם בראשית שנות האלפיים, עוד לא היתה לי כתובת מייל. היו לי אי אלו כתובות שפתחתי באווירת ההוללות האינטרנטית של שנות ה-90 אבל כפי שבאו לעולם הן שבו ונגוזו אי שם בתהומות הנשיה של האינטרנט. אפשר להגיד שכתובת הדוא"ל הראשונה שלי היתה בכלל הדואר הצבאי שלי, שגם אותו לא הייתי פותח הרבה (ותמיד הייתי איכשהו מקבל על הראש על משהו-שלא-ידעתי-שהייתי-צריך-לעשות). רק ב-2005 פתחתי את כתובת הדואר האזרחית הראשונה שלי. הייתי מבקר בה בדרך כלל פעם בשבוע כשהייתי מגיע הביתה מהצבא. גם כשחיכיתי להודעה ספיציפית הייתי צריך בדרך כלל לחכות כמה ימים עד שהגעתי לבית של מישהו. וכך יצא ש הצבא היה כמעט כל עולמי – קשר עם העולם שבחוץ היה רק דרך המסננת של הטלפון. ולמען הסר ספק – הייתי ג'ובניק וכל יום הייתי יוצא לדירה בתל אביב.

השנה עשיתי לא מעט מילואים. אותם משרדים, אותם חיילים וקצינים, אותן מערכות מחשב. שום דבר כמעט לא השתנה בצבא. אבל החוויה השתנתה באופן רדיקאלי. כי אני יושב שבמשרד ו"בלינג", הנייד מתריע שקיבלתי הודעה מהדוא"ל בעבודה, ובדרך לחדר אוכל כולם בודקים מה התחדש בפייסבוק. ההנחה הבסיסית היא שיש עולם שם בחוץ, וגם כאשר אתה בפנים מאחורי גדרות ושערים, העולם הזה ממשיך לרוץ. ופתאום אתה כל כך שם, עם המדים והנעליים והכל, ובכל זאת כל כך לא. פתאום החיים והצבא כבר לא נפרדים כל כך.

חבר שלי סיפר לי שהוא עשה מילואים בצבא האמיתי ושמע שחיילים עושים "check in" בפייסבוק כשהם משכיבים מארבים בגבול. אני חושב שזו אולי הדוגמא הטובה ביותר לשינוי הרדיקאלי שהתחולל כאן. השינוי הוא שאי אפשר יותר לעשות פיצולים בין תחומי חיים, ושתחום אחד משתלט על כל השאר. הספליטים הללו היו סם החיים של המוסדות. הם היו סם החיים של ארגונים שטיפחו זהות אחת שאותה ניתן היה להשיל בצאתך מן העבודה וללבוש שוב ובאופן טוטאלי ביום המחרת. הם גם היו סם החיים של הקן המשפחתי המוגן, שגם הוא הרי מוסד בין מוסדות. בין קירות הבית היה רק בית ומשפחה. היום העולם כולו הולך איתי בכיס לכל מקום. גם בבית.

העניין הוא שקיים פער דורי עצום, שמקשה מאוד להבין את התופעה. חבר אחר סיפר שהוא היה בהכשרה של קצינים מדרג הביניים בצבא (סא"לים ואל"מים). הצבא סיפק לכולם סמארטפונים, אבל כאשר הוא הזכיר אירוע שהתרחש האינטרנט איש מהם לא חשב לחפש את האירוע בטלפון. לטענתו, לכל הנוכחים בפורום ההוא יש כתובת מייל אזרחית, אך הם פותחים אותה פעם בשבוע. לעומת זאת, חברי שמשרתים כיום כקצינים זוטרים בשטח דווקא העדיפו לקבל מן הצבא טלפון טיפש (כדי שישמש כטלפון לאורך כמה יממות), אבל במקביל קנו סמארטפון, והם מחברים אותו לסוללה של מ"ק (!) כדי שיאריך חיים בשטח. הפער בין הדרגים מעולם לא היה גדול יותר. דוגמא שמבהירה את המשמעות של הפער הזה נגלית מדבריו של עמוס הראל שבספרו "תדע כל אם עבריה" מספר כי המפקדים טוענים שהאימונים מתחילים רק ביום שני לאחר שהסוללות של החיילים נגמרות.
מה לא עושים כדי לטעון את הסמארטפון בשטח. (iandroid)


ארוגים ברשת של שינוי

הפתגם אומר – אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה. הפתגם הזה הוא בעיני שקרי כאשר בוחנים אותו ברמת הקשר הבודד. חברי אינם אני. אבל יש בו מידה לא מועטה של אמת כאשר חושבים עליו במובן הרשתי. כולנו ארוגים באינספור רשתות – רשתות חברתיות (לא ווירטואליות!) רשתות של משמעות, רשתות של מחוייבות ועוד. לא בכדי ניתוק גורף מן הרשתות הללו גוזר על רוב בני האדם שיגעון. אם מבינים את הכח שקיבלה רשת אחת מיני רבות בעולם שלנו אפשר להתחיל להבין תופעות חדשות.

בשפת הפילוסופיה הפנומנולוגית הרשת שאנו ארוגים בה מכונה אופק. המשמעות של מושג זה שונה מן האופק שבו אנו מרבים להשתמש ומתאר נקודה מסויימת אליה אנו הולכים - האופק הפנומנולוגי מקיף אותנו מכל עברינו. כל מה שבתוך ההיקף הזה מייצר את את התודעה שלנו. וכמו אופק ממשי, אנחנו יודעים שיש אופקים אחרים, בחלקם היינו (חשבו למשל על האופק של ילדים – אנחנו אולי זוכרים משהו משם אבל אנחנו ממשם לא שם ואפילו לא מצליחים להבין את זה) בחלקם אנחנו יודעים שנהיה, אבל כל עוד אתה לא שם אתה לא שם... זהו פיתוח משמעותי של הרעיון הבוסרי של מרקס בדבר ההוויה (הכלכלית) שמעצבת את התודעה. כאן, בניגוד למרקס, כל מה שנכנס בהוויה – כולל התודעה שבהוויה – מעצבים את התודעה.

יש מובן אנימיסטי בביטוי הזה – הכל סביבנו חי ומדבר דרכנו. ולא בכדי היידגר היה מי שפיתח את המושג הזה למלוא רוחבו, ומדברים מפיו גם המקורות הגרמניים הפגאניים עימם להטטה המסורת שעליה הוא נסמך. בנסותו לתאר את האדם שמראשיתו משוקע ומושלך לתוך ההוויה האופק היה האופן שבו תודעת האדם הזה נוצרת. אם נחזור לעניינו, הרשת האנושית היא אחד המובנים המרכזיים של האופק שלנו, והאופק שלנו משתנה לאור הנוכחות העולה והמשתנה של הרשת הזו.
לדעתי בעולם היהודי יש ביטוי דומה, מצד הקדושה, לעניין השפעת החבורה על האדם, כפי שנראה למשל בדברי האר"י:

והנה דרך אותה הנשמה המקפת שיש לי, משם נמשך כל אור ושפע הנמשך לאלו החברים, מצד ההוא רוחא די הוא בגוייהו, והכל עובר דרך שם, ואז מאותו האור שלהם, הנמשך להם דרך שם, נמשך אלי גם כן מאותו האור שלהם וחלק שלהם, אל נשמתי הפנימית. ולכן אני צריך ומוכרח להשתדל שיתוקנו על ידי, וילמדו על ידי.
(שער הגלגולים הק' לט)

האר"י מתאר את היחסים בתוך החבורה כמחוברים ברשת על-מציאותית, הקשורה בנשמות המקיפות הנפגשות מתוך מפגש במציאות. הקשר המוצג הוא הדדי – האר"י נהנה מן האור של החברים, והם מיתקנים על ידו. נראה שהאר"י מתייחס להשפעות הסמויות אך מרחיקות הלכת שלנו אחד על חברו, כך שלא המשפיע ולא המושפע יודעים להצביע על קיומן. ואף על פי כן אולי ההשפעה הזו גדולה מכולן.


פריצת האופק של הארגונים החשאיים

מעשה החשיפה שניהל אד סנואודן קשור קשר עבות וכפול לשינוי הזה. הקשר הראשון והחשוב יותר הוא התנגשות הדתות שנגלית לפתע. מן העבר האחד ניצבת דת העבודה היתה הדת המרכזית של העולם המערבי במאתיים השנים האחרונות. מי שהמציא אותה היו הפרוטסטנטים כנראה, אבל גם היו אלו שהדביקו את רוב העולם בהמצאה מבלת הזמן הזו. נאמני דת העבודה הם אנשים הכורכים את גורלם וזהותם במשך שנים עם כתות סגורות המכונות ארגונים, וגם כאשר הם לא מזדהים איתם באופן מוחלט הם שומרים להם אמונים באופן די קטגוריאלי.

אד סנואודן - דור חדש של מרגלים

אם תבקשו דוגמא, ראשי השב"כ שרצים אחרי סוף התפקיד שלהם לספר כמה המדיניות הישראלית מזעזעת יוכיחו – שהרי איפה הם היו עד עכשיו? במקרה שלהם יש כאן פקטור נוסף שמתחבר. ראשי השב"כ לא רק חיו בתוך ארגון סגור ומסוגר. לארגון הזה קשר עמוק עם הדת הממשלית והם מזינים אלו את אלו. הסודיות של השב"כ לא נועדה רק לסייע לשב"כ, אלא כוננה בצו הלאום. שתי הדתות הללו, או אם תרצו – שתי אלוהויות אלו הפכו את האופק הארגוני של ארגונים חשאיים לכל כך אגרסיבי. 

שומרי הסף

הדת שעולה מנגד היא דת הרשת. דת הרשת קשורה במטאפיזיקה של חופש מידע ושל אשליה של פרטיות. היא איננה לאומית אלא גלובאלית (למרות שבסוף אנחנו חברים בעיקר של חברינו מהגן). המטאפיזיקה אומרת שאנו יכולים לתקשר זה עם זה את הדברים הכי אינטימיים שלנו ושהם ישארו בינינו. דת הרשת היא במידה רבה המעבר שלנו לבכר את הרשת הוירטואלית על פני זו הממשית.

התנגשות הדתות מתגלה מתוך הזעזוע על מימדי ההאזנות והציטוטים שהממשל האמריקני מנהל. שהרי – אין כל חדש בכך שהאמריקאים מנסים ליירט את כל המידע האלקטרוני בעולם, ובעשורים האחרונים הם כנראה יכולים להאזין לחלק נכבד מתעבורת התקשורת הטלפונית בעולם. זה לא כל כך הפריע לנו כי זה קרה מחוץ למקדשים שלנו. לכן, כדי להבין את הזעזוע כדאי לערוך השוואה פשוטה בית מרחבי הקדושה של הדתות.
פרוייקט אשלון באמצעותו האמריקאים מאזינים לטלפונים מכל העולם (ויקימדיה)
לפני עשורים אחדים היינו מזדעזעים אם הממשל היה מחלל ברגל גסה את קדושת הבית שלנו. כניסה פיזית של שליחי הממשל ללא צו, קרי – ההצהרה האומרת שמשהו בבית-הספציפי-הזה דורש מעורבות ממשלית – לא היתה עוברת ללא מחאה. כניסה של הממשל לכל הבתים שלנו לא היתה אפשרית ואם היתה אפשרית משמעותה היתה מלחמת אזרחים. לעומת זאת, מה שהממשל עושה לנו במיילים מאיים על האינטימיות ומרחבי הקדושה שלנו בדיוק כמו חדירה פיזית, כי כאמור – עברנו לנהל את החיים שלנו ברשת. ואכן מה שהשתנה (מעבר לצביעות שבזעזוע מזה שזה נחשף, כי זה תמיד נוח לא לדעת) זה שאנחנו בנתיים החלפנו דת. וכאן, דת הממשל-יודע-הכל מתנגשת עם דת הרשת.

מי שזיהה את התופעה הזו, הוא מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג' שדיבר בשבח החבורה המדוברת, מטוראי מנינג ועד לסנואודן, וטען כי הם כולם "דור של אידאליסטים" אשר ברק אובמה בגד בהם. הפרדוקס של הממשל, לפי אסאנג', נוגע לכך ש"הממשל האמריקני תמיד ידרש לאנליסטים ואחראי-מערכות אינטלגנטים, והם ידרשו להעסיק אותם מקרב הדור הזה, וזה שיגיע אחריו". לממשל, לשיטתנו, אין ברירה אלא להעסיק את מאמיני הדת המנהלת נגד ממשל, באשר הוא, מלחמת קודש.

הקשר השני נוגע בקריסת האפשרות לפיצול בין מציאויות חיים שונות בשל התיווך המתמיד של החיבור בין הסמרטפון לרשת החברתית. בכל מקום שאני הולך פייסבוק הולך איתי. גם בצבא. והוא לא מניח לי לשים בצד את האמונות של חברי ולהתעסק במקצוענות הארגונית נטולת ההרהורים שנדרשת ממני.

וכך, למרות שמאז ומעולם התקיימו מתחים בין אמונות של מקום העבודה ואמונות אישיות, אנו עדים לתופעות רבות שמבטאות את חוסר היכולת להכיל אותו בזמן האחרון. המופעים בהם המתח מופיע בשיאו הוא בעבודתם של גורמים ממשליים האחראים על הפעלת כח. אזורים אלו, המאופיינים בכפייתיות , מייצרים תופעות מוזרות במיוחד. האירוע החדש כאן הוא שאדם פועל מתוך המתח הזה, ולא מצליח להסדיר את היחסים בין המרחבים השונים. כנראה שסנואודן, כמו גם בן דמותו בראדלי מנינג נקרעו במשך שירותם בין שתי אמונות סותרות, והם הכריעו לבסוף לבכר את האחת על פני השניה. במידה מסויימת גם הגמלוניות המתוארת של בן זייגר מציגה דפוסים דומים – פרט בארגון שפועל על דעתו ונגד דעת הארגון-יודע-הכל שבו הוא עובד.

העולם הכלכלי, חווה טלטלה דומה בתחילת שנות האלפיים, סביב כמה פרשיות שחיתות בחברות ענק, והגדולה והמוכרת בהם היא פרשיית אנרון, שהותירו אלפי אנשים מחוסרי עבודה ופנסיה. מעניין בהקשר של סנואדן להיזכר גם בשיח הממשל והאחריות התאגידית שהתפתח מתוך פרשיות אלו, ובעיקר הגנת הברזל לה זוכה המלשינון (The whistleblower) שחושף את השחיתות מתוך ובתוך החברה.

עונת ההדלפות היא במידה רבה סוף עידן המרגלים. אנשים הופכים למרגלים מטעם עצמם שמשרתים אידיאולוגיה פרטית בשם הדת. כל דבר שנאמר ברחבי הרשת נשמע, וכל התפיסה שלנו אודות בטחון וסודיות צריכה להשתנות. ואולי יש כאן בשורה קטנה לארגונים החשאיים שניצבים בליבת העיסוק הציבורי שלא ברצונם – אולי במקום לשלם מזומנים ניתן יהיה מעתה לשלם בלייקים. מזל שבלייקים אנחנו מעולים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה