חומה ומגדל 2.0: מחשבות חדשות על סוגיית הפליטימסתננימהגרים

על גזענות ויפיפות נפש

האם הדת המודרנית שכולנו בעל כורחנו מאמיניה הנלהבים, על הלכות זכויות האדם שבה, מעצימה באופן פרדוקסלי את האלימות ואת שנאת הזר שלנו? בשיח הנוכחי נטען כי השנאה מתלבה רק אצל 'השוליים' - בשולי הליכוד, בש"ס שהיא כולה שוליים, בקרב בני שכונת התקווה שלא זכו לחינוך נאור. אפשר גם לטעון אחרת.

הרבה נאמר על הצביעות הכרוכה ביפיפות הנפש. לא נחדש דבר אם נשוב ונדרוש בה. עיון בסוגיית מהגרי העבודה באיחוד האירופי, אזור מוצאה של הדת הליברלית, מציג שנאת זרים יוקדת לא פחות. הרבה גם נאמר זה מכבר על האלימות ושנאת הזר שפשתה בארצנו שלנו. גם כאן נתקשה לחדש דבר מה. אך דומה כי לא נאמר דבר, או שנאמר אך מעט על הקשר הישיר בין השתיים. נבקש לדרוש בכך בקצרה ולהעלות רעיון אלטרנטיבי אפשרי.

קל מאוד להזדהות עם הקולות מדברים על העוולות שנעשים למהגרי העבודה והפליטים האפריקנים בישראל של שנות ה-2000. לו יצויר כי לא היה מדובר במדינתנו הקטנה, אלא באחת מארצות אירופה, קרוב לוודאי שההזדהות הייתה קלה עוד יותר. אפשר להזדהות גם עם תושבי השכונות שנקלעו בתווך, ועדים יום יום לשיתוק המערכתי שאוחז במדינת ישראל נוכח השינוי המהיר.

אך קל להזדהות, או על כל פנים - להבין, את השיתוק. למעשה, שני הרעיונות המשמשים בזירה – זה הקוסמופוליטי-ליברלי, וזה הלאומי-רפובליקני, פושטים את הרגל. כמות האלימות ששניהם מייצרים – באופן גלוי, סמוי, או לגיטימי למחצה, הופכת אותם מגורם מסדיר לגורם מפריע. פשיטת הרגל הכפולה שלהם נובעת מכך שהם משדרים במידה רבה על אותו גל ומייצרים התאבכות הדדית, כזו המבטלת את האג'נדות של שני הצדדים. החושך שהתאבכות זו יוצרת הוא השיתוק המערכתי הנראה לעין. לא המבקשים את טובתם ולא המבקשים את גירושם של המהגרים מצליחים לממש את תאוותם.

התאבכות 1. מתוך

מכל מקום, כיצד מגשרים על ההזדהות הכפולה שלנו – ההזדהות עם המהגרים ועם תושבי השכונות? וכיצד מתמודדים עם האלימות הצורמת שהשיתוק האמור מייצר, גם מצד התושבים? נראה שאנו צריכים להגיע להבנה טובה יותר של החברה הישראלית כדי לגשת לסוגיה שנוגעת בשאלות כה בסיסיות בהווייתה.

 התאבכות 2. מתוך

אווה אילוז, פרופסורית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית פרסמה באחרונה רצף מאמרים אודות שאלת האפליה האתנית בישראל. כמי שהתחנכה על-ומתוך-הניסיון הצרפתי המוצלח למחצה לאזרח ו'לצרפת' את המהגרים, ביקשה אילוז לשאול כיצד נקלטו אוכלוסיות העולים בישראל. לטענתה, הסטטיסטיקות בישראל הן מאלפות ואינן דומות לשום מקרה דומה בעולם – מבחינה סטטיסטית, מצבה של אוכלוסיית העולים מארצות ערב מוסיף להיות בכי רע, ללא שום מתאם הגיוני למספר השני הרב שעבר מאז קליטתם בישראל. לטענתה, מציאות מודחקת זו (שהרי "האפליה נגמרה מזמן") מעידה על משטר האפליה האתנית בישראל ואומרת לכל הפחות דרשני.

המיאוס מן האיזור וההתנתקות ממנו

מבלי לדון במסקנות של אילוז גופא, נבקש להביא לדיון היבט נוסף ומרכזי להבנת הסוגיה. רון בן ישי טוען במאמר על מלחמת לבנון כי הטעות של שרון ורפול הייתה נעוצה בכך שלא הבינו את מה שהפך בינתיים לרעיון המרכזי גם אם הלא רשמי של הביטחון הלאומי בישראל: ההימנעות מתפיסה ומכיבוש שטח. הוא מביא טיעונים צבאיים "רציונליים" המבהירים את הנחיצות של תפישה זו. לדעתי יש לכך גם סיבות פחות מודעות, אותן הייתי מכנה – תחושת המיאוס שהאזור מעלה בנו. מלחמת לבנון הראשונה הייתה ניסיון ישראלי להיות חלק מהמרחב, כי היא דרשה התערות ומעורבות ברמה שלא הייתה קודם. תחושת הגועל שהתערבות זו יצרה ב"ישראלי היפה", ייצרה את מה שעלה וצמח להיות הרעיון המרכזי של תפישת הביטחון הלאומית של ישראל בשלושת העשורים האחרונים: ההפרדה.

ההפרדה היא הרעיון המארגן של אוסלו, של הנסיגה מלבנון ושל ההתנתקות. היא הדימוי והביצוע שמאחורי גדר ההפרדה, מאחורי גדר הביטחון בגבול לבנון ומצרים, ומאחורי הקמת מערכת כיפת ברזל. למעשה, ההפרדה היא הרעיון המארגן בהא' הידיעה של הביטחון הישראלי בשני העשורים האחרונים ואחת ההשקעות התקציביות המרכזיות של ישראל בעשור הנוכחי (לכל הפחות 26 מיליארד ש"ח). אך ההפרדה היא סיפור הרבה יותר עמוק מאשר היבט הנוגע לביטחון בלבד. בכמה מובנים, ההפרדה היא אחד הרעיונות המארגנים של ההוויה החברתית בישראל בכלל. הפרדה – גאוגרפית, מעמדית, וכלכלית בין אוכלוסיות.

ההפרדה: יותר מגדר מביטחון

הקושי לעמוד על היבט זה נטוע במכניקת השונות שרעיון ההפרדה מתבטא דרכן. ככל שמטפסים מעלה בהיררכיית ההפרדה, המכניקות הופכות סמויות ועדינות יותר. אך אין הדבר אומר שהן פחות עזות וחזקות מן המכניקות הברורות והאלימות. אם נבחן, לדוגמא, את הפיזור האתני-מעמדי-תרבותי בגוש דן, נראה שהוא מושתת על היטלים רבים. בראשם ניצבת ההפרדה הכלכלית, זו השלובה בהפרדה תרבותית, בשלטנות (פסאודו-)אינטלקטואלית ועוד. מכל מקום, ברור לכולם מי גר ברמת אביב, מי גר בבני ברק ומי בגבעת שמואל. כאשר אוכלוסיות נעות באופן ברור מדי מכאן לשם תעלה צעקה (לגיטימית ולא גזענית!) בעולם.

ואלס עם באשיר. תחושת הגועל.

ככזו, היררכיית ההפרדה מושתתת במידה רבה על טענת הנאורות. המחנה הנאור מכאן, וכל השאר משם (דתיים, אי-רציונליים, מלוכלכים). האלימות מקרב אלו שהיררכיית ההפרדה דחקה אותם לתחתית הפירמידה (כך שאין בידם הון כלכלי או תרבותי להדיר מתוכם את האחר) הופכת לכלי להמשך ההדרה של אותן שכבות, בשירות כינון משטר ההפרדה. ה"מירירגבים" וה"דנידנונים", ההוצאה מכל הקשר של דבריהם, ומתוך כך ההקצנה שלהם, משרתים את ייצור הזהות הנאורה, את המשכיות פירמידת ההפרדה. וכך, למעשה, יפיפות הנפש, אידאולוגיות של זכויות אדם ואזרח ורעיונות קוסמופוליטיים משמשים בישראל ככלי להמשך הדרתם של עניי העיר. על גבן של אותן שכבות, נהנה המחנה הנאור מן הדיווידנד של המוסריות ונקיות הכפיים – כלפי עצמו כרעיון מניע וכזהות, ומול קהלי היעד בחו"ל כפרויקט מיתוג.

מבנה ההפרדה דואג לכך שכתות הכמרים המטיפות ל'אנושיות' לא יאלצו לעולם להתמודד עם פשיעת מהגרים בשכונתם. מציאות זו מאפשרת למלך הזכויות להמשיך להתהלך ערום בלי שאף ילד יצעק את המובן מאליו: זכות לאחד, מקימה בהכרח חבות לשני. והחבויות הם רבות: מצואה ושתן ברחובות, עבור בדחיקת העשירון התחתון מן "העבודות השחורות", ועד מחיקת זהויות של שכונות שלמות ואולי של מדינות (ואפשר שדווקא החבות האחרונה נלקחה בחשבון במקרה זה...) .   

"אלהים יבקש את נרדף"

הצעה מעשית לטיפול בסוגיית הפליטים: יצוא המהפכה

האם אפשר לשנות רעיון מארגן חברתי? אולי, במשך חילופי דורות ולנוכח חוויות על מעצבות. אך הכרת המציאות החברתית יכולה גם להציף תובנות בדבר אפשרויות הפעולה שכן פתוחות בעדנו. לדעתנו, הסוגיה הלא פשוטה יכולה בדרך פשוטה למדי להפוך גם לכלי  משמעותי בקידום מעמדה של ישראל, ומבלי לאיים על האיזונים הדמוגרפיים שכה רבים חרדים להם.

השאלה היא כיצד ניתן לבוא בשערי המתח שבין המצווה לאהוב את הגר (והאם אין הבאים גרים ותושבים ברוב המובנים המילוליים של המילה?) לבין ה-DNA היהודי היונק את מקורותיו לפחות עד עזרא הסופר, ואף קודם, בדבר הבדלנות של הקהילה היהודית? אפשר, כי גם מתח זה שכיום איננו מפרה, יכול לבוא על מקומו בשלום מסוים.

הפרויקט שנבקש להציע מושתת על יצר הבדלנות הישראלית-יהודית ארוכת השנים תוך ביטוי סולידריות עם הנרדפים והנדכאים שבעולם, נוכח קורותיו ההיסטוריות של העם הזה. הרעיון המוצע הוא למעשה יצוא של המהפכה הציונית: למצב את ישראל כאתר הכשרה והשמה בתחומים שהינם רלוונטיים לארצות המוצא של המהגרים, באמצעות חוות הכשרה ייעודיות. החוות שיקומו מתוך הנעה והתנדבות של אותן "אוכלוסיות חזקות" (יפי הנפש דלעיל), תוך מתן ידע ישראלי בשאלות של פיתוח אזורי. פעילות כזו, תמומן ללא קושי רב מכספי קרנות זרות, וגם מכספי ממשלה, לפחות ברמה התואמת את הנזק הכלכלי שהטיפול הנוכחי בסוגיה מייצר. ניתן להעריך כי בשלב מוקדם למדי הפרויקט יהפוך ל-self-sustainable, לפחות באופן חלקי, על ידי ייצור מקומי ושיווק.

הכשרה סטייל 1938

המהגרים שיגיעו למקום יקבלו, בנוסף להכשרה מעשית מגוונת (מרמות של השכלה ברמות נדרשות דרך שאלות של הובלת פרויקטים, וכלה בידע מעשי בתחומי העשייה) גם ייצוא אידאולוגי (בהתמרות הנדרשות, כמובן) של רעיון החזרה למולדת, שהיהודים הצליחו לממש במאה האחרונה. בהכשרה יהיה ניסיון לקבץ יחד יחידים מאזורים וקבוצות אתניות דומות למטרת חזרה כקבוצה לארץ המוצא, מתוך ניסיון לממש בארצם הקמה של פרויקטים עמידים. כדי להמלט מדימוי 'המחנות' שעשוי להיות מגולם בפרויקט המוצע, המהגרים יידרשו לקחת אחריות כוללת על הפרויקטים שהם שותפים בהם. הצוותים הישראליים והבינלאומיים יוסיפו לתמוך בפרוייקטים אלו גם בארצות המוצא.

ההשלכות מרחיקות הלכת של פרויקט מעין זה, ולו גם אם יתחיל באופן קטן וניסיוני בהתחלה, הן מרובות ולא צריך למנות את כולן. די אם נזכיר את ההשלכות שיכולות להיות לו על התדמית הישראלית בעולם ועל המיצוב של ישראל כמרכז ידע עולמי וכצומת בינלאומית בשאלות של פיתוח אזורי. הוא יכול גם להוות מענה מסוים לבעיות של בטחון פנים שנוכחות באזורים רבים בארצנו.ולבסוף, גם אם הפרויקט לא יכול לפתור את כל הבעיה הנדונה (מסיבות רבות וברורות) הוא ללא ספק יכול להציע גם תעסוקה לאוכלוסיות פליטים ומהגרים, וגם לשמש בעתיד כמרכז השמה והכשרה גם של מי שאינם מסתננים בלתי-חוקיים.

הפרויקט המוצע נראה בלתי ישים במבט ראשון. כבר כמה עשורים שישראל לא נטלה על עצמה פרויקט לאומי בסדר גודל כזה שתכליתו בניה ויצירה. למרות זאת, אנחנו דווקא סבורים כי פרויקט מן הסוג הזה, על אף המורכבות האנושית הרבה הגלומה בו, הוא בדיוק מה שהמערכת הישראלית יודעת לעשות: להתיישב, ללמד, להניע, לעשות. יתרה מכך - דרוש פיילוט ניסיוני אחד מוצלח כדי להניע את המערכת כולה. וכן - הפרויקט בוודאי יכיל בתוכו גם בעיות רבות שכבר חשבנו שהנחנו בעברנו וצריך לחשוב עליהם מראש. ועדיין  - למי שחושב שהמצב הנוכחי בלתי נסבל, ודומה שרובנו סבורים כך, יש באמור הצעה שיש לכל הפחות לשקול.

מה דעתכם?