לא ניתן להבליג

כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו   מונטיין, 1533-1592 שינוי רדיקאלי עשר שנים לאחור, אי שם בראשית שנות האלפיים, עוד לא היתה לי כתובת מייל. היו לי אי אלו כתובות שפתחתי באווירת ההוללות האינטרנטית של שנות ה-90 אבל כפי שבאו לעולם הן שבו ונגוזו אי שם בתהומות הנשיה של האינטרנט. אפשר להגיד שכתובת הדוא"ל הראשונה שלי היתה בכלל הדואר הצבאי שלי, שגם אותו לא הייתי פותח הרבה (ותמיד הייתי איכשהו מקבל על הראש על משהו-שלא-ידעתי-שהייתי-צריך-לעשות). רק ב-2005 פתחתי את כתובת הדואר האזרחית הראשונה שלי. הייתי מבקר בה בדרך כלל פעם בשבוע כשהייתי מגיע הביתה מהצבא. גם כשחיכיתי להודעה ספיציפית הייתי צריך בדרך כלל לחכות כמה ימים עד שהגעתי לבית של מישהו. וכך יצא ש הצבא היה כמעט כל עולמי – קשר עם העולם שבחוץ היה רק דרך המסננת של הטלפון. ולמען הסר ספק – הייתי ג'ובניק וכל יום הייתי יוצא לדירה בתל אביב. השנה עשיתי לא מעט מילואים. אותם משרדים, אותם חיילים וקצינים, אותן מערכות מחשב. שום דבר כמעט לא השתנה בצבא. אבל החוויה השתנתה באופן רדיקא...

מחאת האזרח הטורקי, מחאת האזרח הישראלי התמשכות גל ההתקוממויות בעולם המוסלמי והערבי והתפתחות השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות הציפו את ההבדל הגדול כל כך שבין שתי התופעות למרות הדמיון החיצוני הרב. כאשר אזרחים במצרים, בטוניס, באיראן ובטורקיה יוצאים לרחובות (ובואו נעזוב לרגע את סוריה) הם יוצאים כדי שהמדינה תניח להם לחיות את חייהם כרצונם. כאשר אזרחים בישראל יוצאים לרחוב הם עושים זאת כי המדינה לא דואגת להם מספיק. במידה רבה כל המחאות המקבילות מהעולם המערבי, מ- Wall street ועד יוון, מעלות את התביעה המוזרה הזו. היא מוזרה כי היא מאשימה את הממשל בבעיות עמוקות מאוד של החברה כולה, מבלי לספק מענה חברתי הולם מלמטה. השפעה הדדית עם מחאות המערב. מתוך:  wiki commons למעשה, אפשר לומר שבעוד שבעולם הערבי אזרחים מתקוממים, הרי שבמערבי האזרחים יוצאים להפגין. ההבדל שבין התקוממות לבין הפגנה נובע מהשאלה האם המדינה בכלל לגיטימית באופן שבו היא מתנהלת. הפגנה נוגעת לסוגיה, אפילו לסוגיה נרחבת, שהציבור רוצה להשמיע את קולו לגביה כדי להשפיע על מקבלי החלטות. התקוממות שואלת שאלות על מוסד קבלת ההחלטות עצמו....

פולמוס השטרות שמתרגש עלינו הותיר אותי מדוכא עד מאוד, ואין בידינו לא ממצהלות הפייסבוק ולא משלוות הרשעים. הדיכאון העמוק נוגע בכך ששוב נגלה עומק הפער בין המציאות המדומיינת ובין הדיכוי התרבותי הממשי בישראל. לעתים, כאשר שוהים מספיק זמן בשיח הביקורתי מגיעים לתחושה כאילו כולם כבר מבינים על מה מדובר. כאילו כמעט כולם כבר שותפים. ולא היא. רוב רובם של האנשים שממשיכים להכתיב לנו את צו הפרהסיה והתרבות בכלל לא מבינים מה אירע כאן בשישים השנים האחרונות, ומה הפער שהם שרויים בו. הטענה הקשה מכולם היתה זו שאמרה שאין משורר מזרחי בסדר הגודל של המשוררים שצוינו. אגב, גם אין משורר דתי, או משורר ערבי. כבר היו שאמרו קודם כי לא יכול להיות אמן כזה . לדאבוני, או אולי לשמחתי יש סיבה אחרת שאין כאלו, ובייחוד בתחום השירה. בדברים שלהלן אעסוק בסיבות בשלן לא יכול לקום אלתרמן מזרחי. ריה"ל לא יגאלנו היו כבר שקמו ואמרו – בואו ונשים את תמונתו של ר' יהודה הלוי. יש באמירה הזו כמה וכמה פאולים שצריך לחשוף כדי להתחיל להבין את עומק הפער. ראשית, אין לנו באמת תמונה של ריה"ל. זה נראה הצד השולי שבדברים, אך יש כאן ע...

במהלך חג הפסח חגגנו על ה- VOD של ההורים של אשתי וראינו את הסדרה על פרופ' ליבוביץ' בערוץ 8. זו לא היתה הפעם הראשונה שפגשתי את הגותו של ליבוביץ', וגם לא היה זה המפגש הראשון עם הביטויים הויזואליים שלה. ובכל זאת, לראות את שלושת הפרקים הללו אחד לאחר השני היתה חוויה ויזואלית אינטנסיבית עם אותו האיש, ששכר תובנותיה בידה. ולמען הסר ספק – לא ליבוביץ' האיש מצוי בראש מעייני, אלא התופעה החברתית ששמה ישעיהו ליבוביץ', או 'ליבוביץ' האגדה'. נראה שלכך, הסדרה היתה דווקא פתח ראוי. צורת הסדרה כצורת האיש כמעט  עשרים שנה חלפו מאז פטירתו של לייבוביץ'. נראה כי זהו פרק זמן ארוך מספיק בכדי להציע מבט חדש, שלם וביקורתי יותר כאחד על דמותו המיתולוגית של לייבוביץ'. בכמה מובנים, נראה שזה גם מה שביקשה הסדרה לעשות. הם ראיינו מתנגדים מבית (מתוך העולם הדתי) ומבית (בשמאל), כמו גם מעריצים לרוב. ואף על פי כן המיתוס לא הועם. ואף על פי כן, לא שמענו דבר חדש אודותיו ואודות תורתו. שתי ביקורות מקומיות אך חשובות נשמעו מבין השיטין מקרב חבר מעריכיו. האחת, נגעה לכך שהראיה המוסרית שלו את הסכ...

כשחזרנו הביתה מהלוויתו של הרב פרומן, חשתי כאילו כל כוחותי אוזלים ואין לי כח לדַבר. חשבתי על כך שכל כך הרבה שעות מחיי הולכות לטמיון מתוך עייפות הגוף והנפש, והתנגנו בראשי מילות השיר "יום רודף יום" שכתב יענקלה רוטבליט לשירו של שמוליק קראוס: וכל המילים ריקות וכל המעשים תפלים והשמש הולך ובא והרוח בך לא קמה * שותפות שיגעון שני משוגעים הלכו מאיתנו בשבועיים שסביב פורים, בשבועיים שסביבות חג השיגעון והשיכרון היהודי. ממבט ראשון נראה כי אין דבר משותף לשניים הללו. זה האחד רצוף אהבה, והשני לא פעם אכול קנאה אלימות וכעס; זה האחד דבק באשתו ויהיו לבשר אחד, ואילו אשתו של השני נמלטה מפחד פרציו; זה האחד היה מצטער כל ימיו על אהבתו לה', והשני האמין רק בשטן , שלא לומר שמכר לו את נשמתו. האחד לא נתייאש בעולם כלל, והשני  לאורך השנים נתכנס ביאוש מן החיים. בריאותו של האחד נבעה משגעונו, ואילו מחלתו של האחר היתה שגעונו הוא. ובכל זאת יש שיתוף בשיגעון. מודעה לקראת שיעור ב דף הפייסבוק  של הרב פרומן ז"ל המילה שיגעון היא מילה נגועה, לא מדוברת. השפה המדעית הצילה אות...