מכה לפנים בחוף בוגרשוב

זעזוע

לפני כחודשיים הזדמנתי לאזור הרצליה במסגרת העבודה. קבעתי לצהריים עם קרוב משפחה שעובד בהיי-טק, שהציע לשבת על החוף. בתור ירולשמי לשעבר אי אפשר לומר שאני חובב חופים מדופלם, אבל ללכת באמצע החורף לא היה נראה לי בעייתי. החוף אכן היה לבוש בהתאם למזג האוויר, והאווירה היתה נחמדה. בחזור, חלפתי ליד מה שהיה נראה לי כמגרש חניה. בחזיתו ישבה אשה מבוגרת, שתיארתי לעצמי כי היא שומרת החניון. אבל החניון היה ריק לגמרי כך שזה היה נראה מוזר. בעומק החניון היתה התרחשות אחרת.

לדאבוני, מבט אחד הספיק כדי להבהיר מהי ההתרחשות. כל הבדיחות הידועות על אותו חוף מהולל פתאום התבהרו, ופניהם לוטשי העיניים של הנהגים ששעטו פנימה בג'יפים מהודרים העידו על מה שכולם בעצם ידעו מאז ומעולם. לאור יום, באמצע החיים, באמצע הזמנים, והעולם כמנהגו.

גם אני הזדעזעתי ממכת הכת (זו מחסנית! לא כת) של סא"ל אייזנר. כמו רובם, גם אני הזדעזעתי מן המקרה של חוף בוגרשוב. מניין הזעזוע? היו שטענו כי מדובר באונס לאור יום. אך נראה שהמקרה שלפנינו מותח את גבולות מושג האונס מעבר ליכולתו להכיל.  לא היה כאן אונס, לפחות באותו מובן שאנחנו חושבים עליו כיום.

אם היינו מחליפים צדדים, היו הדברים ברורים הרבה יותר. לו היה אדם שיכור שוכב בריש גלי עם כמה נערות שאותם אינו מכיר הוא היה לבטח נעצר במקום – בעילת קטין, אונס, ועוד עברות מלוא החופן. אך אל מול השיפוט החברתי עמדו לאשה שבמרכז הפרשה שתי הגנות מן הצדק. פעם אחת נאמר עליה שבכך עיסוקה. כלומר – היא איבדה את הפיקחות באותם היבטים. בשניה נטען (אם כי לא נאמר) – שהם היו הגברים, כלומר בעלי רציונאליות, והיא היתה האישה, זו שגורלה הקוגניטיבי עדיין קבוע בתרבותנו. אבל מאחר שאין מדובר בסדר הדברים האמור, אלא  בזה שהתרחש בפועל, הרי שאין שם "אונס" לאירוע.

התפקחות

לאחר ימים מפרסום תמונותיו של אייזנר, התפרסם הסרטון הארוך והערוך פחות של הפגנת האופניים בכביש הבקעה. הסרטון התפרסם כנסיון לסתור את טענות הסמח"ט ש"לא הוא התחיל". אצלי הסרטון דווקא הציף תחושה אחרת, מוכרת – כבר הייתי בסרט הזה. בסרטון נראים רוכבי האופניים הנראים כמנסים לרכב דרך הקצינים, ואז הקצינים מתחילים להכניס להם מכות. בואו נאמר זאת כך – בסרטון מתואר פיזור הפגנה רגיל למדי. ככה עושים את זה בג'סי-כהן, ככה עושים את זה בלוינסקי, ככה עושים את זה בפינוי מאחזים וככה עושים את זה בבילעין. למעשה – ככה גם עשו את זה בוול סטריט כאשר המפגינים עלו לממשל האמריקני על העצבים. המפגש בין המדינה וההפגנה הוא תמיד כוחני, ולרוב גם אלים. 

הסרטון המאוחר. סתם פיזור הפגנה.

למעשה – רוב האזרחים ההגונים של מדינתנו, אלו שנתגעשו מן התיאורים, שמחים על כך שיש מי שעושה את זה בשבילם. הם פשוט לא רוצים לראות את זה ולדעת מזה. וכשזה כן קורה על המרקע הם צריכים שזה ימוסגר בפורמט הידוע – סיטואציה המונית, אלות, מגינים, פיזור מנוהל, מעצרים, מפגינים אנונימיים, שוטרים אנונימיים. או אז, לא מעניין אף אחד כמה איברים שבורים יש, או מה חומרת הפציעות, ובוודאי לא אם למפגין הדני ירד דם מהשפה. אבל צריך קצת לדייק את האמירה הזו – רוב הזמן את כולנו זה מעניין רק כאשר מכים אותנו ואת החברים שלנו, וזה נראה לנו מבדר כאשר מכים את אלו שאינם חברינו. ושם העניין שלנו מסתיים.

כמו פיזור אלים של מפגינים, גם מעשים מגונים לאור יום הם עניין של יום יום אצלנו. הם עניין של יום יום בחופים וברחובות (וכן, יש גם כמה וכמה רחובות בערינו שכולם יודעים מה קורה בהם – בתשלום או בגילופין). אך גרוע מכך, הם עניין של יום יום במרכז ההווייה הלאומית שלנו. כבר אמרו זאת לפני, גם בבלוג הזה, בהתייחס לתרבות שדורשת משחקניה ומתמודדיה להציע את מרכולתם האינטימית בפני כל באי עולם. מרכז ההוויה הציבורית הנשקף בעיקרו של (כמעט) כל בית בישראל על מסך הטלוויזיה, הוא כזה שמשווק מעשים מגונים בפומבי, ומניין לנו הגנת המצלמה מן הצדק?

בשבח ההוקעה: מדינה עם עלה של זית, מין כתרבות גבוהה

אם כן, מה מצדיק את הסערה הציבורית? כמובן, מעבר לתוכן הפורנוגראפי שמספיק תמיד בכדי לחולל סערת רייטינג (וממתי באמת, מדווחים בחדשות על מקרים פליליים שעונשם המירבי עומד על חצי שנה בכלא?) אני חושב שיש עניין משותף שמחבר את הסערות הללו. העניין לציבור הוא ההוקעה הציבורית, זו שמטרתה לטהר את מה שכולם יודעים שהוא טמא, להעלים את מה שכולם יודעים שמתרחש לאור יום.

במקרה של אייזנר, כל המוסכמות התרבותיות על הפגנות חסרו. הקלוזאפ על הסיטואציה בין הסמח"ט למפגין הפקיע אותה ואת משתתפיה מן האנונימיות שלה – הנוכחים קיבלו פנים ושם. ההפקעה של הממשטר מן האנונימיות, תוצאה של דרגתו, מנעה את השימוש בהגנת החייל האלמוני – לא מדובר באחרון החיילים אלא במפקד. בשל כך, האלימות איננה "מערכתית", יש מישהו שהוא "באמת" אלים בסיטואציה, מישהו שהינו חופשי להחליט על אלימותו.

החיסרון של רפרטואר כלי פיזור ההפגנות היה מורגש פעמיים. בראשונה, כל הסיטואציה איבדה את הרכיב ההמוני, זה שמאפשר את ייצור האלימות המדינתית המותרת, זה שמאפשר הפעלת כוח קולאטראלית, אנונימית, תמיד כנגד הראשון שבא בצל האלה גם אם הוא סתם עובר אורח. בשניה, השימוש ברובה כאלה משיב את המשמעויות הקטלניות לתוך הסיטואציה, משמעויות שהחברה היתה רוצה שלא ינכחו בהפגנות (ובעצם, למה שיהיה אכפת למפגין אם שברו לו את הרגליים עם אלה או עם כת הרובה?). ברמת המדיה, המסגור של רגע האלימות לבדו בסרטון קצרצר הפך את המעשה האלים לנטול הקרקע המאפשרת של ההפגנה.

התבלבלת. כך זה אמור להראות.

ההדחה של אייזנר על עניינים שביום יום משמעותה ברורה אם כן – מדינת ישראל, תושביה ומפקדיה, מעוניינים להמשיך בקיום המדינה. המדינה היא יצור אלים, אך אזרחיה מעוניינים לחשוב שהיא עלה של זית. כדי לסוכך על הפער האמור, מי שחרג מכללי הטקס יודח. לא יעזור למקורבי אייזנר לספר שהוא גיבור הקרב על הסלוקי במלחמת לבנון (אותו קרב שנטל כמה מבניה של הארץ בניסיון לעבור את הסלוקי רק על מנת שלמחרת ייסוגו מגדתו השניה), או שהוא רק מילא את המשימה. הנה כי כן, הדבקות במשימה מכה שנית.

ההוקעה הציבורית התגייסה גם לטהר את המרחב המיני אותו היא מקדשת. להפקיע אותו מן הוולגאריות, מן החייתיות אליה הוא נקלע. היכולת של בני נוער תמימים להציע את מבושיהם לאור יום, ההזנייה של המיניות להיות עוד צורך גופני ותו לא – כאכילה ושתיה שאנו נוהגים בהם בפני כל – דורשת הטהרות קבוצתית. ההטהרות הזו נוגעת למרחב הלימינאלי של החוף, באמירה שלמרות שבני האדם הולכים בו כמעט עירומים, הרי שהוא איננו מיני. וההיטהרות הזו נוגעת למיניות "באשר היא", המיניות כתרבות. המסגור של המיניות במדיה, מבקש להפקיע אותה מן הגופניות והנמיכות שלה, והופך אותה לתרבות גבוהה. ממש כמו שהמשתנה של דושאן, בהיותה ממוסגרת במוזיאון, הפכה לאמנות.

המשתנה/מזרקה של דושאן. מה חבל שהטלוויזיה היא מרחב שלא יכולה להיות בו האירוניה העצמית של מוזיאון...

למעשה, בכך הופכת המיניות להיות ממש כמו המשיח של לייבוביץ' (בבחינת "כל משיח שבא הוא משיח שקר") – משהו שתמיד מיוצג ואף פעם לא אמור לקרות, משהו שמאמינים בו שיבוא, ואף על פי כן לא יבוא. וכאן, אותם נערים פוחזים, עברו על כל הלאוים המפורשים. הם עשו זאת לעין כל – אך לא לעין המצלמות, מעידים בכך כי אכן את יצרם הם פורקים. הם גם הוסיפו חטא על פשע בכך שעשו זאת במרחב שמוסגר כ"לא מיני". ואולי גרוע מכל – הם עשו זאת לעיני הילדים הרכים הרוחצים את תומם.

ילדים? רכים? תמימים? הרי ברור שאת מה שאפשר לראות בחטף בחוף בוגרשוב הילדים רואים באופן יומיומי. כלומר, גם את הילדים שלנו, ובעיקר אותם (ולמי לא רצו בראש מחשבות על רוצחי דרק רוט, הא?) החברה מתגייסת לטהר. וכמו ג'יפים השועטים אל תוך החניון הידוע לשמצה, גם אנו צורכים באובססיביות את תוכנית הריאליטי המשודרת היום מרחוב בוגרשוב ומחר מחדר השינה שלנו. והנה – אנו שוב מתעוררים ורואים את 'מיטב הנוער' יושב עם כיס של זהב בפתח קובת הזונות או העגל שיצרנו במו ידינו, ולא מוכנים להודות – מה יעשה הבן ולא יחטא?

שתי אמיתות ליום העצמאות, ותביעה אחת

ובכן – סביב חגיגות יום העצמאות הייתי רוצה לספר לאזרחי ישראל שתי אמיתות חשובות. האחת בדבר המדינה. נראה שגם המדינה היהודית הדמוקרטית, כמו כל מדינה אחרת בגלובוס, היא ייצור אלים ויש לה בעלי מלאכה שמימוש האלימות הוא תפקידם. במקום להדיח והלרשיע את הקלגס התורן, ראוי שהשיח הציבורי ידון בשאלה – נוכח התרבות ההפגנות במחוזותינו – כיצד מדינת ישראל ובאי כוחה (במלוא מובן הביטוי) מפעילים אלימות אינטלגנטית. אני לא מדבר על "אלימות רחומה", ולא על "נחישות רגישה", אלא כיצד האלימות הזו לא גורמת לקרקע המדינתית, לקרקע הציבורית והחברתית, להישמט תחת רגלינו. האמיתה השניה שכדאי לומר – אם אתה מקרין לילדים שלך תכנים מיניים כל ערב, מציג את התכנים הללו כתכלית כל האדם, ומניח להם שיחפשו עוד בעצמם, אל תתפלא אם תמצא אותם בערבו של יום מתגוללים ערום ועריה בראש כל חוצות.

מתוך מחשבות על הנערים המדוברים, אלו שמתחילים את חיי הבגרות המינית שלהם מתוך אירוע וולגארי כל כך, אני חושב שראוי לשוב ולהידרש לסוגיית האונס דלעיל. ארגוני הנשים נחפזו להצהיר  על קייס האונס שבאירוע. הנימוקים היו פחות משכנעים, אבל אני חושב שהיה בהם זיהוי בסיסי חשוב, זיהוי בסיסי של כפיה. אך האונס המדובר איננו של בהכרח של הנערים את האשה, או של האישה את הנערים. האונס הוא אונס חברתי. זהו מעשה מגונה חברתי שחושף את כולנו לתכנים מיניים – באונס וברצון, בפומבי ובחדרי חדרים. הנערים, האשה וילדי החברה כולם הם הנפגעים מן המעשה המגונה הזה. לא אתפלא עם עוד שנים מעטות יהיו שישאלו כיצד הגיעה החברה שלנו למצב פוסט-טראומתי, חברה שנראית כמי שחוותה תקיפה מינית וממשיכה לתקוף בעצמה, לשעתק את מעשה התקיפה. התביעה ייצוגית כבר בדרך...

תשובה מערכתית

ד"ר צבי לניר היה קצין מודיעין במלחמת יום הכיפורים שלאחר המלחמה החליט לצאת למחקר משלו אודות שורשי הכישלון ההוא. אחת מתוך התובנות הרבות שהעלה במחקר ההוא (שכונסו בספר ששמו "ההפתעה הבסיסית") תיארה את דרכי ההתמודדות של מערכות וחברות הנתקלות באירועים ששומטים את הקרקע תחת מסדהערכים שלהם (אירוע שאותו הכתיר, כשם הספר כ"הפתעה בסיסית"). אחד מאופני ההתמודדות הללו, שנגלה באופן מובהק בגל ההדחות שלאחר מלחמת יום כיפור, כמו גם לאחר מלחמת לבנון האחרונה, הוא הדחת "האשמים". מאחורי הצורך שלנו להדיח, ניצב אמנם רצון להביא לתיקון, אך לטענתו של לניר מחדלים מן הסוג הזה אינם על פי רוב תוצר של אישיות אחת שסטתה מן הדרך הראויה, אלא דווקא כישלון מערכתי. הדחת האשמים הוא תהליך היטהרות חברתי שמאפשר את המשך החיים כאילו הדבר איננו נוגע ליבת העשיה של המערכת.

גליוטינה. מכשיר טיהור חברתי

במעשים שלפנינו, מתגלה הנטיה החברתית הזו במלוא הדרה. במקום לפרוע את שטר החוב החברתי, האשמים מוציאים את כולנו זכאים בדין. איננו חלק ממשטר שמייצר אלימות כדי לשמור על הסדר הנאות, איננו שטופי זימה המזנים את בנינו ובנותינו. תשובה מערכתית, חברתית, לנוכח האירועים הללו, אם בכל זאת נשאר בנו דבר מן הזעזוע, דורשת גם בחינה רחבה הרבה יותר של עצמינו, של התשתית המושגית איתה אנו בוחנים את העולם.

אינני יודע האם וכיצד ניתן לשנות את הנוכחות הבעייתית כל כך של הזנות בחיינו. מעורבים בכך כוחות שאיש מאיתנו לא יכול להם כעת – בכספים שמסחור המיניות מגלגל, בזרמי העומק של התרבות שמציבים אותה כתכלית הגילוי העצמי, וגם ביצרים הקמאיים שמאז ומעולם שעתה ניתן להם דרור. נראה שעל כל אחד מאיתנו מוטל בכך לנסות ולשמש בחייו הזוגיים אלטרנטיבה ראויה לאובדן האינטימיות האמור. אך התייחסות שלנו לאלימות המשטרית יכולה לדעתי להביא לשינוי משמעותי, במוקדם או במאוחר. האלימות המופגנת כלפי (כמעט – עיינו באנקדוטה) כל הפגנה במרחב חייבת להשתנות. השינוי הזה נדרש לא משום שלמדינה לא מותר להפעיל כוח, אלא משום שמעמד ההפגנה משתנה במחוזותינו – מאירוע ייחודי, שונה בנוף, לאירוע יומיומי, המתרחש בכל מרחב ובכל זמן. המדינה צריכה – ברוב כוחה – לדעת איך לממש את אלימותה באופן מבנה ולא באופן הרסני. כיצד להכיל את איי האלימות ולא להפוך אותם לאירועים טראומתיים ששבים ומשכפלים את עצמם ביתר עוז.

אייזנר טען לחפותו, ובצדק מבחינתו, כי כאשר השתמש בכוח דומה נגד מתנחלים, איש מן המזועזעים לא פצה את פיו. כנראה שאמת בפיו, (ואין עוררין על כך שהצביעות חוגגת) אך ברובד נרחב יותר, נראה לי שאם נמשיך בדרך הנוכחית, נמצא את כולנו שבורי ידיים, רגליים ולב. ההשפעה של פינויים האלים של תשעת בתי עמונה היתה בכמה מובנים טראומתית הרבה יותר לציבור המתנחלים מאשר פינוי אלפי משפחות גוש קטיף והרסנית הרבה יותר לקשר של ציבור זה עם המדינה. את מה שחוו המפגינים בעמונה חווים כל מי שמתנגדים לסדר הקיים, שאיננו בהכרח ראוי וצודק. לפני שנדיח את אייזנר ונצקצק בלשוננו על הנוער של ימינו, מעשה המטהר את כולנו מן הרעות, כדאי שנתחיל לחשוב יחד – ולכולנו יש מקום להשפיע בכך – על הפעלת כוח ראויה בתקופה שאנו חיים בה. המצלמה בשירות "בצלם" מכאן ואורית סטרוק מכאן, קוראים לנו לחשוב מחדש על חזותה של מדינת היהודים.