לא ניתן להבליג

במהלך חג הפסח חגגנו על ה- VOD של ההורים של אשתי וראינו את הסדרה על פרופ' ליבוביץ' בערוץ 8. זו לא היתה הפעם הראשונה שפגשתי את הגותו של ליבוביץ', וגם לא היה זה המפגש הראשון עם הביטויים הויזואליים שלה. ובכל זאת, לראות את שלושת הפרקים הללו אחד לאחר השני היתה חוויה ויזואלית אינטנסיבית עם אותו האיש, ששכר תובנותיה בידה. ולמען הסר ספק – לא ליבוביץ' האיש מצוי בראש מעייני, אלא התופעה החברתית ששמה ישעיהו ליבוביץ', או 'ליבוביץ' האגדה'. נראה שלכך, הסדרה היתה דווקא פתח ראוי. צורת הסדרה כצורת האיש כמעט  עשרים שנה חלפו מאז פטירתו של לייבוביץ'. נראה כי זהו פרק זמן ארוך מספיק בכדי להציע מבט חדש, שלם וביקורתי יותר כאחד על דמותו המיתולוגית של לייבוביץ'. בכמה מובנים, נראה שזה גם מה שביקשה הסדרה לעשות. הם ראיינו מתנגדים מבית (מתוך העולם הדתי) ומבית (בשמאל), כמו גם מעריצים לרוב. ואף על פי כן המיתוס לא הועם. ואף על פי כן, לא שמענו דבר חדש אודותיו ואודות תורתו. שתי ביקורות מקומיות אך חשובות נשמעו מבין השיטין מקרב חבר מעריכיו. האחת, נגעה לכך שהראיה המוסרית שלו את הסכ...

כשחזרנו הביתה מהלוויתו של הרב פרומן, חשתי כאילו כל כוחותי אוזלים ואין לי כח לדַבר. חשבתי על כך שכל כך הרבה שעות מחיי הולכות לטמיון מתוך עייפות הגוף והנפש, והתנגנו בראשי מילות השיר "יום רודף יום" שכתב יענקלה רוטבליט לשירו של שמוליק קראוס: וכל המילים ריקות וכל המעשים תפלים והשמש הולך ובא והרוח בך לא קמה * שותפות שיגעון שני משוגעים הלכו מאיתנו בשבועיים שסביב פורים, בשבועיים שסביבות חג השיגעון והשיכרון היהודי. ממבט ראשון נראה כי אין דבר משותף לשניים הללו. זה האחד רצוף אהבה, והשני לא פעם אכול קנאה אלימות וכעס; זה האחד דבק באשתו ויהיו לבשר אחד, ואילו אשתו של השני נמלטה מפחד פרציו; זה האחד היה מצטער כל ימיו על אהבתו לה', והשני האמין רק בשטן , שלא לומר שמכר לו את נשמתו. האחד לא נתייאש בעולם כלל, והשני  לאורך השנים נתכנס ביאוש מן החיים. בריאותו של האחד נבעה משגעונו, ואילו מחלתו של האחר היתה שגעונו הוא. ובכל זאת יש שיתוף בשיגעון. מודעה לקראת שיעור ב דף הפייסבוק  של הרב פרומן ז"ל המילה שיגעון היא מילה נגועה, לא מדוברת. השפה המדעית הצילה אות...

כשמשה סילמן שרף את עצמו מול הביטוח הלאומי , כתבה אמילי עמרוסי שלו היה חי בקהילה היה ניתן לעזור לו . למרות שקהילה אינה הפתרון לכל הבעיות , אני נוטה להסכים עמה . קהילה בריאה מאתרת באופן טבעי בעיות חברתיות וסוציאליות , ומהווה מענה ראשוני שלפעמים אף מייתר את רשויות הרווחה . לקהילה יש עוצמות או ' רווחים כלואים ', ודרושה חכמה מיוחדת להוציא אותם אל הפועל . המן בחוכמתו או בטפשותו הצליח בעזרת האיום הקיומי להוציא את הרווחים הכלואים שבתוך הקהילה אל הפועל . הוא תפס את עם ישראל במציאות של אובדן זהות וכיווניות , התבוללות וויתור על חלום שיבת ציון . דווקא הלחץ שלו גרם לכך שישראל " נקהלו ועמוד על נפשם " . תקופת הבית השני , והיהדות מאז מאו פיינות במעבר מהתארגנות סביב שבטים או חמולות לחיים קהילתיים . עורכי המשנה סברו כי המקום המתאים ביותר לעיסוק במהותה ובעניינה של הקהילה הוא מסכת מגילה וזאת לאור נס הפורים שקרה במרחב הקהילתי . במסכת זו דנים לא מעט ביחסים בין העיר והכפר , בבתי הכנסת ובהתארגנויות של בני העיר . החידוש בחיים קהילתיים על פני שבטיות היא בראיית הערך שבהיחשפות וב...

על גזענות ויפיפות נפש האם הדת המודרנית שכולנו בעל כורחנו מאמיניה הנלהבים, על הלכות זכויות האדם שבה, מעצימה באופן פרדוקסלי את האלימות ואת שנאת הזר שלנו? בשיח הנוכחי נטען כי השנאה מתלבה רק אצל 'השוליים' - בשולי הליכוד, בש"ס שהיא כולה שוליים, בקרב בני שכונת התקווה שלא זכו לחינוך נאור. אפשר גם לטעון אחרת. הרבה נאמר על הצביעות הכרוכה ביפיפות הנפש. לא נחדש דבר אם נשוב ונדרוש בה. עיון בסוגיית מהגרי העבודה באיחוד האירופי, אזור מוצאה של הדת הליברלית, מציג שנאת זרים יוקדת לא פחות. הרבה גם נאמר זה מכבר על האלימות ושנאת הזר שפשתה בארצנו שלנו. גם כאן נתקשה לחדש דבר מה. אך דומה כי לא נאמר דבר, או שנאמר אך מעט על הקשר הישיר בין השתיים. נבקש לדרוש בכך בקצרה ולהעלות רעיון אלטרנטיבי אפשרי. קל מאוד להזדהות עם הקולות מדברים על העוולות שנעשים למהגרי העבודה והפליטים האפריקנים בישראל של שנות ה-2000. לו יצויר כי לא היה מדובר במדינתנו הקטנה, אלא באחת מארצות אירופה, קרוב לוודאי שההזדהות הייתה קלה עוד יותר. אפשר להזדהות גם עם תושבי השכונות שנקלעו בתווך, ועדים יום יום לשיתוק המערכתי שאוחז ...

זעזוע לפני כחודשיים הזדמנתי לאזור הרצליה במסגרת העבודה. קבעתי לצהריים עם קרוב משפחה שעובד בהיי-טק, שהציע לשבת על החוף. בתור ירולשמי לשעבר אי אפשר לומר שאני חובב חופים מדופלם, אבל ללכת באמצע החורף לא היה נראה לי בעייתי. החוף אכן היה לבוש בהתאם למזג האוויר, והאווירה היתה נחמדה. בחזור, חלפתי ליד מה שהיה נראה לי כמגרש חניה. בחזיתו ישבה אשה מבוגרת, שתיארתי לעצמי כי היא שומרת החניון. אבל החניון היה ריק לגמרי כך שזה היה נראה מוזר. בעומק החניון היתה התרחשות אחרת. לדאבוני, מבט אחד הספיק כדי להבהיר מהי ההתרחשות. כל הבדיחות הידועות על אותו חוף מהולל פתאום התבהרו, ופניהם לוטשי העיניים של הנהגים ששעטו פנימה בג'יפים מהודרים העידו על מה שכולם בעצם ידעו מאז ומעולם. לאור יום, באמצע החיים, באמצע הזמנים, והעולם כמנהגו. גם אני הזדעזעתי ממכת הכת (זו מחסנית! לא כת) של סא"ל אייזנר. כמו רובם , גם אני הזדעזעתי מן המקרה של חוף בוגרשוב. מניין הזעזוע? היו שטענו כי מדובר באונס לאור יום. אך נראה שהמקרה שלפנינו מותח את גבולות מושג האונס מעבר ליכולתו להכיל.  לא היה כאן אונס, לפחות באותו מובן שאנחנו...